חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה

המנטאליות הישראלית: "יהיה בסדר"

האם כבר אמרו לך "תתעודד – היה יכול להיות הרבה יותר גרוע", "חייך – תסתכל על חצי הכוס המלאה!", "תפסיק להתלונן – זה לא רע עד כדי כך"? הלחץ המופעל עלינו ל"חשיבה חיובית" מוצא את ביטויו בצורות שונות ורבות: מדריכי עזרה עצמית הצצים כפטריות לאחר הגשם, סדנאות המונחות לרוב ע"י אנשים שאינם אנשי מקצוע מוסמכים, חברים או אנשים אופטימיים שרואים באנשים פסימיים משביתי שמחות או מׇרְאׇה של ההיבטים השליליים של המציאות שמנגנוני ההגנה שלהם אינם מאפשרים להם לעמוד בפניהם.

טלי שרוט, פסיכולוגית וחוקרת מוח במחלקה לפסיכולוגיה בקולג' האוניברסיטאי של לונדון, מציינת שהמוח שלנו בנוי כך שהוא גורם לרוב האנשים לצפות לעתיד טוב יותר ממה שניתן להסיק מנתוני העבר וההווה. עוד היא מציינת ש-80% מבני האדם לוקים באשליות אופטימיות המייפים את המציאות. ממחקריהם של דניאל כהנמן, פסיכולוג קוגניטיבי ישראלי-אמריקאי וחתן פרס נובל לכלכלה ועמיתיו עולה שהטיות אופטימיות אלו טומנות בחובן סיכונים של ממש.

לעומת זאת, הפסיכולוגיה הקלינית הממוסדת, ובעיקר הטיפול הקוגניטיבי-ההתנהגותי (CBT), רואים בפסימיות תסמין של דיכאון או חרדה, גם כשהציפייה לעתיד שלילי מעוגנת היטב במציאות. גם הפסיכולוגיה החיובית, שאומצה בחום ע"י הפסיכולוגיה הקלינית, מטיפה ללמד את האדם להיות אופטימי. עם זאת, הדגש בה הוא על התמקדות בחצי הכוס המלאה המציאותית ולא על ניבוי עתיד טוב יותר שאין לו אחיזה במציאות.

ריאליזם דכאוני – יש חיה כזו?

אהרון בֶּק, אבי הטיפול הקוגניטיבי בדיכאון, ראה כאמור בפסימיות עיוות קוגניטיבי המהווה תסמין של דיכאון. והנה, מחקר שנערך בשנת 1988 ע"י עמיתיו של בֶּק, הציב את הבסיס לתפיסה שונה לחלוטין. מתוצאות מחקריהם עלה שאנשים דכאוניים מציאותיים יותר מאנשים אופטימיים. התברר שהם מפוכחים וחדי-תפיסה יותר מאשר עמיתיהם האופטימיים ושתפיסת את החיים ותלאותיהם מדויקת יותר. שלושה מהם היו כאמור שותפיו של בֶּק לפיתוח שאלונים שבדקו חוסר תקווה, חוסר אונים ומקבילות אחרות התומכות בפסימיות כגורמת לדיכאון, שאותה יש לתקן בטיפול הקוגניטיבי.

על סמך מחקריהם הם טבעו מושג חדש, ריאליזם דכאוני. הפרק המסכם את מחקר החלוץ שלהם בנושא נקרא: ריאליזם דכאוני ואשליות אופטימיסטיות לא דיכאוניות והוא ראה אור דווקא בספר על גישות פסיכולוגיות מודרניות לטיפול בדיכאון.

האם אכן כדאי כל-כך להיות אופטימי? האם מציאותי כל-כך להיות אופטימי?
או במילים אחרות: האם רע כל-כך להיות פסימי?
מי מעוות יותר את תפיסת המציאות: האופטימיסט או הפסימיסט?

דומה שראשית המחקר בתחום הריאליזם הדיכאוני פתח פתח לפעילות ענפה של חוקרים בתחום. רובם מגדירים עצמם כפסימיסטים אך גאים על כך! הם ניסו לבדוק האם יעיל בכלל לנסות לשכנע אנשים פסימיים להיות אופטימיים והאם פסימיות היא בהכרח תכונה שלילית?

תפסיקו לחייך כבר!!!

כמשקל-נגד לים המדריכים לחשיבה עצמית, המתפרסים השכם והערב, פרסמה הפסיכולוגית ברברה הֶלְד ספרון הנושא את הכותרת הפאראדוכסלית-לכאורה: Stop Smiling – Start Kvetching: A 5-step Guide to Creative Complaining. הספר זכה לסיקור נרחב בניו-יורק טיימס ולראיונות עם המחברת בתחנות רדיו וטלוויזיה בארה"ב. על כריכתו מופיע סימן הסמיילי המוכר בצורת תמרור "עצור!". המחברת עומדת על שורשי החשיבה החיובית בתפיסת העולם האמריקאית המכתיבה אופטימיזם כפוי, שוללת את הזכות להתלונן ומתחקה אחר המקורות לכך בתפיסה של הגדרת ארה"ב כ"ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות".

הנמכת ציפיות: המרשם למניעת אכזבות

מי שחקרה את הנושא בצורה שיטתית יותר הייתה פרופ' גו'לי נורם ממכללת ולסלי שבארה"ב. בעקבות מחקריה היא טבעה את המושג פסימיות הגנתית (Defensive Pessimism) מושג זה מתאר אסטרטגיה קוגניטיבית (מחשבתית) שבה אנשים (פסימיים מטבעם) מנמיכים את רמת הציפיות שלהם מעצמם ומהמציאות, על אף שניסיון העבר שלהם מצביע על הישגים גבוהים. מהלך זה כרוך ברמת חרדה גבוהה המדרבנת את האדם להתכוננות. למשל, סטודנט מצטיין שצבר הצלחות רבות אינו נח על זרי הדפנה אלא מפתח לפני כל בחינה חרדה שאינה משתקת אותו (כמו בדיכאון) אלא טומנת בחובה דְּרִיכוּת, המפעילה אותו להתכונן בצורה פרפקציוניסטית. בתהליך זה הוא מדמיין את התסריט הגרוע ביותר בו הוא נכשל בבחינה.

הנמכת הציפיות מהווה למעשה למנוע מראש אכזבה מפני כישלון. הפסימיסט ההגנתי לוקח בחשבון תרחישים מתרחישים שונים, שבהם דברים עלולים להשתבש ומתכונן לכל אחד מהם. אין זה מפתיע שתרחישים אלה מעוררים כעס מצד אנשים אופטימיים המייפים את המציאות, עלולים לפתח שאננות אך כתוצאה מכך הם רגועים יותר. טכניקה זו של האופטימיסטים נקראת אופטימיות אסטרטגית. היא מתחילה מפיתוח ציפיות גבוהות של האדם מעצמו ומהמציאות הצפויה לו, מרגיעה אותו לאורך כל התהליך, הוא לוקח דברים בקלות, כאמור אפילו בשאננות והוא אומר לעצמו ש"יהיה בסדר". כתוצאה מכך, הוא רגוע יותר לאורך התהליך וגם אם הוא נכשל בסופו של דבר הוא מפעיל מיד מנגנוני הגנה שונים המעוותים את המציאות בכיוון החיובי ומונעים ממנו חרדה (למשל, אגש למועד ב' ואשיג ציון גבוה).

בטיפול: הפיכת הפסימיות ליתרון

כאמור, הטיפול הקוגניטיבי מנסה להמיר את הציפייה לעתיד שלילי ואת החשיבה הקטסטרופלית של האדם הפסימי החרדתי לציפייה לחיובי או לניטראלי. הגישה הטיפולית של ג'ולי נורם ועמיתיה דומה למעשה הרבה יותר לגישת הפסיכולוגיה החיובית. בגישה זו תוגדר הפסימיות והחרדה הנלווית לה כ"חוזקה" שתביא את האדם להישגים. זאת, מתוך גישה מציאותית שלא ניתן לשנות את האישיות הבסיסית של הפסימי החרדתי ולהפכו לאופטימי שאנן או דחיין. נוכחנו לדעת שאופטימיות טומנת בחובה סיכונים שמקורם בייפוי המציאות והימנעות ממחשבה על תרחישים רעים. בפסיכולוגיה החיובית המשימה בטיפול אינה הפיכת אנשים פסימיסטים לאנשים אופטימיים. פירושה אלא הפיכת הפסימיזם ליתרון. זאת, ע"י תרגום הציפייה לאירועים שליליים לשורה של פעולות למניעתם – ולא ע"י ניסיון לשכנע את הפסימיסט לצפות לאירועים חיוביים!

נסיים בכל זאת בהערה חשובה:

גם כשאין לאשליה האופטימית בסיס מציאותי, יש לה השפעות מבורכות ביותר. רמות הרווחה הנפשית הסובייקטיבית והאושר של אנשים אופטימיים גבוהה לאין ערוך מאלו של אנשים פסימיים. בתחום הבריאות הוכח שאנשים אופטימיים (כאמור, גם ללא בסיס מציאותי) נוטים לחלות פחות במחלות גופניות. יתר על כן, גם אם הם לוקים במחלות כרוניות קשות, ואפילו סופניות (כגון סרטן), יכולת ההחלמה שלהם גבוהה לאין ערוך מזו של אנשים פסימיים. לתקווה כשלעצמה ערך מרפא, בין אם יש לה בסיס מציאותי ובין אם לאו. אולי רק במקרים שבהם האופטימיות עלולה לגרום נזקים. במקרים של גישת ה"יהיה בסדר" הגורמת למשל חוסר זהירות בנהיגה וכתוצאה מכך, תאונות דרכים רבות) או נטילת סיכונים כלכליים) יש לשקול טיפול המכוון לפיתוח שליטה עצמית. השאלה היא האם לאדם אופטימי תהייה מוטיבציה לפנות לטיפול כזה.

מאמרים נוספים בנושא: