איך לא להשליך את התינוק עם המים?
בניגוד לרבים מעמיתיי, שמכוונים את השעון בחדר הטיפולים רק אליהם, דאגתי להציב שעון גדול על הקיר שמול עיני המטופל. כך גם לו יש שליטה על תכנון הפגישה. כשמדובר במטופל הלוקה בהפרעת אישיות כפייתית, הוא אף מעיר לי במקרה שהשעון מפגר, ממהר או עומד. קל לתאר עד כמה קשיים חייו של אדם קפדן, דייקן וכפייתי בחברה הישראלית ה"זורמת". בתרבות ה"יהיה בסדר" שלנו. שיתוף הפעולה שלי עם הצורך שלו בסדר ודיוק מהווה לרוב צעד בונה אמון ותחילתה של ידידות מופלאה.
הפרעת אישיות כחלק מהאני
הפרעת אישיות טורדנית-כפייתית מבטאת דפוס אישיותי והתנהגותי של עיסוק-יתר בענייני סדר, שאיפה לשלמות, שליטה ביחסים בין-אישיים, צורך בכוח על הסביבה, נוקשות, סגירות (במובן של דבקות במוכר והתנגדות לשינוי) ופגיעה ביעילות כתוצאה מרמה גבוהה מדיי של מאפיינים אלה. ביסוד מאמר זה עומדת גישה, הגורסת כי במהלך הטיפול בהפרעת אישיות טורדנית-כפייתית, חשוב לזכור שאנו נוגעים בתכונות בעלות פוטנציאל חיובי במיוחד (בניגוד להפרעות המאופיינות ע"י אימפולסיביות). למרות השמות הדומים
מה בין OCD ל-OCPD?
חשוב מאוד להבחין בין הפרעת האישיות הטורדנית-כפייתית להפרעת טורדנית-כפייתית (OCD). בהפרעת האישיות לא קיימות מחשבות טורדניות (אובססיות) בלתי-רציונליות (למשל, חשש מתמיד של גבר הטרוסקסואל שמא הוא הומו, למרות שהוא נמשך מינית רק לנשים) ו"טקסים". בנוסף, ב-OCD האדם סובל מהאובססיות ומהפעולות הכפייתיות הבלתי רצוניות והוא יפנה לטיפול בשל כך. בהפרעת האישיות האדם לא ירגיש שמשהו בו לקוי ועיקר סבלו ינבע מחוסר הסתגלות לסביבה אימפולסיבית או "זורמת" ללא תכנון. עם זאת, יש לציין כי בחלק מהמקרים קיימת תחלואה כפולה (comorbidity) וה-OCD מופיע אצל אנשים הסובלים מהפרעת האישיות (OCPD).
הפרעה תואמת לאני וזרה לאני
כמו ברבות מהפרעות האישיות, ואולי יותר מאשר בכולן, הפרעת האישיות הטורדנית-כפייתית תואמת את האני (ego syntonic) והאדם תופס את תכונותיו, במידה רבה של צדק, כחיוביות ואת הסביבה כלקויה. למשל תכנון, זהירות, עמידה בלוח זמנים, יכולת לשלוט בדחפים ולדחות סיפוקים – כל אלה מעידים על רמה גבוהה של ארגון או התפתחות האישיות (בניגוד לקושי לשלוט בדחפים ובדחיית סיפוקים המזוהים עם רמה נמוכה יותר של התפתחות האישיות). ברוב ההפרעות האחרות (שאינן הפרעות אישיות) הסבל והמצוקה זרים (ego dystonic) לאדם (למשל, דיכאון וחרדה). לכן, האדם הכפייתי לא יגיע לטיפול בגלל הפרעת האישיות עצמה (שאותה הוא אינו מגדיר כהפרעה), אלא אם כן העימותים עם אנשים שאינם עומדים בסטנדרטים הגבוהים שלו הפכו להיות קשים מנשוא. קשיים אלה עלולים לגרום לתחלואה נלווית כמו דיכאון או חרדה. לעיתים קרובות תחלואה נלווית כזו מהווה יתרון, שכן בלעדיה האדם לא היה פונה לטיפול וכאשר הוא פונה בגללה, הטיפול בדיכאון או בחרדה יוכל גם לתרום להגמשת הדפוסים הכפייתיים המקשים על היחסים הבין-אישיים.
הסימפטומים
עפ"י המהדורה האחרונה של מדריך האבחון DSM-V, די בחמישה מהקריטריונים הבאים לאבחון ההפרעה:
- עיסוק-יתר בפרטים, כללים, רשימות, סדר, ארגון או לוחות זמנים ברמה הפוגעת בהשגת מטרת הפעילות.
- פרפקציוניזם הפוגע בהשלמת משימות (למשל, חוסר יכולת להשלים פרויקט בגלל אי-עמידה בסטנדרטים אישיים נוקשים מדי).
- התמסרות מוגזמת לעבודה ולפרודוקטיביות (לא בגלל הכרח כלכלי) עד לרמה של פגיעה בפעילויות פנאי ובקשרים חברתיים.
- קפדנות-יתר, זהירות-יתר, מוכוונות-יתר וחוסר גמישות בנושאים הקשורים למוסר, אתיקה וערכים (לא מסיבות תרבותיות או דתיות).
- חוסר יכולת לזרוק חפצים שחוקים וחסרי ערך, גם כשאין להם ערך רגשי.
- סרבנות להאציל סמכויות או לעבוד בשיתוף עם אחרים, אלא אם כן הם כפופים לאדם וחייבים לציית לו.
- סגנון צריכה קמצני הן ביחס לעצמו והן ביחס לזולת ותפיסת כסף אך ורק כדבר שיש לאגור לשעת צרה.
- נוקשות ועקשנות.
תסמינים אלה מצביעות על פוטנציאל חיובי. רק רמתן הקיצונית היא זו שהופכת אותן להפרעה. עיסוק בפרטים, למשל, חיוני במגוון מקצועות כגון מחקר, תכנות, ראיית חשבון, רוקחות, ספרנות, ארכיונאות או משפטים, אך בהפרעת האישיות הזו עיסוק-היתר בפרטי-פרטים עלול לגרום לאדם לאבד את ראיית התמונה הכוללת. שאיפה לשלמות גם היא עשויה להביא את האדם לכדי מצוינות, אך במקרה של הפרעת האישיות הזו היא מוגזמת. בגלל גישה של "או הכול או לא כלום", היא עלולה לשתק את האדם מפעילות, למנוע ממנו להתחיל במשימה שאמורה להיות מושלמת או למנוע ממנו לסיימה. הוא הדין לגבי וורקוהוליזם שבמקרה הטוב יכולה להפוך את האדם חיוני מאוד עבור מקום העבודה, אך במקרה של הפרעת האישיות היא תהייה מוגזמת עד כדי פגיעה בחיי הזוגיות, החברה והמשפחה שלו. גם קפדנות, זהירות ודבקות במטרה הן תכונות חיוביות, כל עוד אינן מוגזמות. חסכנות גם היא תכונה מבורכת (בעיקר בהשוואה לבזבזנות או להתמכרות לקניות), אך הכמות עושה את האיכות וכאשר היא מונעת מהאדם ומיקיריו ליהנות מכסף, היא מצמצמת את עולמו ופוגעת בקשריו הקרובים. דבקות במטרה וכושר התמדה גם הן תכונות חיוביות, כל עוד קיימת גמישות מסוימת לשנות מטרות שאינן ניתנות להשגה או לנהל משא ומתן עם המציאות ועם הזולת בקשר למטרות ולאופן השגתן.
גורמים תרבותיים
ההפרעה עצמה תלויה מאוד בנורמות תרבותיות. אדם כפייתי החי בתרבות מאורגנת ומסודרת יסבול הרבה פחות מאדם כפייתי החי בתרבות "זורמת", ספונטאנית ולעיתים אף אימפולסיבית. ניתן להמחיש זאת בעזרת הגירה של אנשים כפייתיים מארצות בעלות תרבות המקדשת סדר וארגון לארצות הרבה פחות מאורגנות ומסודרות (למשל, יוצאי גרמניה שהגיעו לישראל). המציאות החדשה עלולה לעורר קשיים ניכרים ולמרות ניסיון מצטבר עם בעלי מלאכה שאינם מגיעים בזמן או רופאי משפחה שאינם מקבלים אותך במועד שנקבע, האדם ימשיך לצפות לסדר ולדייקנות במציאות שאינה מאופיינת ע"י תופעות אלה, יהיה המום ויתרגז כל פעם מחדש ובמקום להשוות את התופעה לניסיון העבר – ישווה אותה לסטנדרטים עליהם גדל.
הפרעה "גברית"
מחקרים מצביעים על כך שההפרעה נפוצה פי 2 יותר בגברים מאשר בנשים, ממצא שיש לו משמעות מהותית לגבי הטיפול. בדיכאון, למשל, המצב הפוך ונשים סובלות מדיכאון פי 2 יותר מאשר גברים. גברים עוברים תהליכי סוציאליזציה המחנכים אותם להשליט את ההיגיון והכללים על פני הרגש, שביטויו נחשב סימן לחולשה, ואילו נשים מקבלות בתהליך הסוציאליזציה שלהן לגיטימציה הרבה יותר גדולה לבטא רגש, ואף להבליט אותו (לעיתים אף כביטוי לנשיותן), לפעול עפ"י אינטואיציה ולנמק פחות את התנהגותן עפ"י חוקי ההיגיון. בטיפול ננסה לחבר את האדם הכפייתי (כאמור, לרוב גבר) לרגשותיו, אך יש לעשות זאת בעדינות ובצורה שאינה מערערת את הגנותיו יתר על המידה.
"קודם כל לא תזיק" (Primum non nocere)
אמונות שכיחות בקרב אנשי מקצוע
הפרעות אישיות באשר הן נוטות, לעיתים קרובות, לעורר התנגדות אוטומטית בקרב מטפלים, המעניקים משקל רב למודעות של האדם לקשייו. ברוב הפרעות האישיות, ובעיקר בהפרעת אישיות טורדנית-כפייתית, העובדה שמדובר בגרסה מוקצנת של תכונות שהאדם דווקא מרוצה מהן ותופס את הסביבה כבעייתית עלולה לקומם את המטפל, שהוכשר לראות ולהראות לאדם את תרומתו למצב הבעייתי, ועקב כך לעורר בו שיפוטיות במקום אמפתיה. הדבר נכון במיוחד כשמדובר במטפלים "זורמים", ספונטאניים ויצירתיים.
אם מטפל כזה נאלץ להתמודד בחייו האישיים או המקצועיים עם דמויות כפייתיות, הוא אף עלול להשליך את התנגדותו אליהן על המטופל הכפייתי. מטפל בעל מבנה אישיותי מנוגד לזה של המטופל עלול אף לפתח הזדהות-יתר כלפי מי שנתפס בעיניו כ"קורבנותיו" של המטופל הכפייתי (למשל, הכפופים למטופל במקום עבודתו). התנגדות כזו של המטפל עלולה לגרום לו לנסות לשנות את אופיו הבסיסי של המטופל מהר מדי, בצורה מוגזמת, מלאכותית ואף מזיקה.
התאמה אישיותית בין המטפל למטופל היא אפוא תנאי הכרחי ליצירת ברית טיפולית. הביטוי הלטיני שבכותרת מבטא את אחד מעקרונות האתיקה הרפואית ומשמש תזכורת לעוסקים במקצועות טיפוליים. לפעולות הנעשות מתוך כוונות טובות עלולות להיות תוצאות לא רצויות. כלל זה רלוונטי במיוחד לטיפול בסובלים מהפרעת אישיות טורדנית-כפייתית. אלה מאופיינים ע"י תכונות חיוביות (כגון תכנון, ארגון, סטנדרטים מוסריים גבוהים, זהירות ויכולת לדחות סיפוקים), אך הן מוקצנות ופוגעות בהסתגלות לסביבה "זורמת", ספונטאנית ולעיתים אף אימפולסיבית.
"חנוך לנער עפ"י דרכו"
קשה לדעת האם קשה יותר לפתח שליטה עצמית ויכולת לדחות סיפוקים אצל אנשים אימפולסיביים או לגרום לאנשים כפייתיים "להרפות", "לשחרר" ו"לזרום". האתגר, וגם הפוטנציאל, הטיפולי הוא כיצד לרתום את הכפייתיות עצמה להצלחת הטיפול בה. כל מטפל, שנתן למטופליו "שיעורי-בית", יודע עד כמה קשה להשיג שיתוף-פעולה. לעיתים קרובות ניתן להשתמש בקשיים אלה כדי לדון בהתנגדות לטיפול, או לפחות ביחס האמביוולנטי אליו. לעומת זאת, רוב המטופלים שלי, שסבלו גם מהפרעת אישיות-טורדנית, עשו את "שיעורי-הבית" שלהם בקפדנות. אם לא, הייתה זו הזדמנות להצביע בפניהם כיצד הפרפקציוניזם המופרז שלהם גורם דחיינות או אף הימנעות ולהדגים להם in vivo כיצד ניתן לפתור זאת ע"י פשרה (למשל, כתיבת שורה אחת ביום בטבלה שבועית).
הגישה הפסיכואנליטית-פסיכודינמית
בין אם מדובר בהפרע הטורדנית-כפייתית (OCD) ובין אם מדובר בהפרעת האישיות הטורדנית-כפייתית (OCPD), עפ"י התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד היא מבטאת קיבעון בשלב האנאלי בהתפתחות, במהלכו מוקנים לילד הרגלי סדר וניקיון. הרגלים אלה הם מקרה פרטי של נורמות תרבותיות המועברות לילד ע"י הוריו, ובעיקר אמו, הנמצאת עמו רוב הזמן. בכך, למעשה, מתפתחים ניצני 'האני-העליון' (super-ego), המורכב מהמצפון ומהאני האידיאלי (המודל שהיינו רוצים להידמות לו). מנגנוני הגנה שונים גם הם ב-OCD וב-OCPD:
א. בידוד (isolation) – בעיקר של הרגש ודבקות בכללים ובהיגיון;
ב. "תצורת תגובה" או "תגובת היפוך" (reaction formation) – שבה האדם הופך את דחפיו התוקפניים ליחס קורקטי, אדיב ומנומס בצורה מוגזמת כמסווה לדחפים תוקפניים ו/או מיניים;
ג. "ביטול פעולה" (undoing) מופיע רק בפעולות הכפייתיות שמופיעות בהפרעה הטורדנית-כפייתית (OCD) – ולא להפרעת האישיות.
באופן כללי, ההתייחסות למנגנוני הגנה בטיפול צריכה להיות זהירה מאוד. הדבר נכון במיוחד במטופלים הללו, החשים מבוכה ואי-נוחות לגבי ביטוי רגשות. ציפייה מן המטופל להתייחס לדברים רגשית וביטויי אמפתיה רגשית לסבלו של המטופל עלולים לאיים עליו ולהגדיר את המטפל כנחמד אך בלתי-מקצועי. מטופלים מסוימים אף ציפו במפורש לגיוס "כוח הסבל", "כוח הרצון" שלהם ודבקותם במטרה לקידום מטרות הטיפול. הוא הדין לגבי "תצורת התגובה"/"תגובת היפוך". הרעיון שהוא עצמו תוקפני לא יעלה על דעתו של המטופל הכפייתי, שמקפיד כל כך על כללי הנימוס ופרשנות כזו מצד המטפל עלולה לגרום לו לחוש שהמטפל כלל לא מבין אותו.
"חנוך לנער על פי דרכו"
שיתוף פעולה וכיבוד ההגנות הללו מהווים בסיס ליצירת קשר של אמון. למשל, לחיצת יד לפני ואחרי כל מפגש עשויה לאותת למטופל הכפייתי הפורמלי שהמטפל הוא בן-ברית ושותף לנימוסיו הכוללים ריחוק מסוים. ערעור ההגנות הללו ע"י ניסיון התקרבות עלול לגרום לו לחוש שהמטפל אינו שונה משאר הישראלים הזורמים או האימפולסיביים. תהליך זה טבעי הרבה יותר אם גם למטפל קווים כפייתיים באישיותו, במיוחד לאור מחקרים רבים המעידים על התרומה של הדמיון בין המטפל למטופל לאיכות הברית הטיפולית ועקב כך להצלחת הטיפול.
גם בטיפול בגישות אחרות, רצוי מאוד שהתובנות לגבי מנגנוני-ההגנה יהיו קיימות ברקע, אף אם אינן נידונות. בשלב מתקדם בטיפול ניתן לשאול את המטופל על רגשותיו ולהצביע בעדינות על הפער ביניהם להתנהגותו. חשוב לא פחות לדאוג שהמטופל לא יבין מחוות אלו כעיצות מעשיות.
הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית
למטופלים רבים סבלנות לטיפול פסיכודינמי והפרשנות הכרוכה בו עלולה להיתפס מרחיקת-לכת ובלתי מבוססת. במקרים כאלה יתרונו של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) הוא בזיקה הברורה בין הבעיה לפתרון. זאת לעומת למרכיבים הלא מודעים העלולים להישמע עמומים מדי לאישיות הכפייתית. המרכיב הקוגניטיבי (מחשבתי) של הטיפול מתייחס באופן ישיר למערכת האמונות שמפריעה לאדם הכפייתי להסתגל לסביבתו. בין האמונות הללו מונה אהרון בק, אבי הטיפול הקוגניטיבי בדיכאון, אמונות שבהחלט מאפיינות גם אנשים כפייתיים (עם או בלי דיכאון), כגון:
- הכללה מוגזמת
- גישה של "או הכול או לא כלום"
- ניבוי העתיד
- קריאת מחשבות הזולת
- הצמדת תוויות
אמונות אלה בוודאי מאפיינות, לפחות בחלקן, קוגניציות דיכאוניות וכאשר מגיע לטיפול אדם כפייתי בגלל דיכאון או הפרעה נלווית אחרת. מומלץ לגייס את הטיפול הקוגניטיבי בדיכאון של אותו אדם, בתקווה ש"תופעת הלוואי" המבורכת תהייה הגמשת דפוסי החשיבה הנוקשים המאפיינים את הפרעת האישיות ומקשים על יחסיו עם הזולת. איתגור הגישה של "או הכול או לא כלום" , למשל, עשויה לעודד את האדם להגיע לפשרה בין הסטנדרטים הגבוהים שלו ובין מה שניתן לצפות מהסביבה. רצוי להדגיש בפני המטופל שהסטנדרטים שלו כשלעצמם ראויים וייתכן שהועילו לו בתחומים מסוימים (למשל, בלימודים או בקריירה). בה בעת לנהל עמו דיאלוג על ניסיון העבר שלו להשליט סטנדרטים אלה במלואם על הסביבה. נטיית האדם הכפייתי היא לחשוב במונחים של "עולם הוגן" לעומת "עולם לא הוגן" והמטרה היא להגיע אתו לעולם אפשרי ומציאותי. אפשר אפילו להזדהות עם הסטנדרטים הגבוהים שלו, אך לציין את מגבלותיהם של אנשים אחרים לעמוד בהם.
ניבוי העתיד רלוונטי במיוחד לטיפול בחרדה המאפיינת את ההפרעה. חרדה, בניגוד לדיכאון, מכוונת תמיד אל העתיד וניתן להצביע בפני המטופל על המלאכותיות שבניסיונו לנבא עתיד שלילי מתוך קושי לשאת את חרדת אי הוודאות שטומן העתיד. אם הניסיון האישי שלו מצביע על הצלחות, כשהוא חושש מכישלון בעתיד, אפשר להצביע על הסתירה שבין השניים. לחילופין, ניתן להקצין את ניבוי העתיד השלילי לתסריט הגרוע ביותר ולעודד את המטופל ללכת בדרכו שלו ולהכין תכניות גיבוי למקרה שתסריט זה אכן יתרחש.
גישה ספציפית יותר להפרעות אישיות בתוך הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי היא טיפול הסכמה (schema therapy) שפיתח ג'פרי יאנג, המתאר לא פחות מ-18 סכמות הפוגעות בהסתגלות, הנחלקות ל-5 תחומים מרכזיים, מהם התחום של דריכות-יתר ועכבות (פסימיות, פרפקציוניזם, ביקורתיות-יתר ונטייה לענישה נוקשה) נראה הרלוונטי ביותר לטיפול בהפרעת אישיות טורדנית-כפייתית.
חוקרים בראשות מרטין סליגמן מאוניברסיטת פנסילבניה שכללו את הגישה ההומאניסטית שהוזכרה לעיל לכדי "פסיכולוגיה חיובית" (בהבדל מ"חשיבה חיובית"), המבקשת לחזק את יתרונותיו הטבעיים של האדם במקום לנסות "לתקן" את "ליקוייו" ובתור שכזו, היא רלוונטית במיוחד לטיפול בהפרעת אישיות טורדנית-כפייתית, שהסובלים ממנה מצוידים בלאו הכי בתכונות אישיות בעלות פוטנציאל חיובי, שרמתן הקיצונית פוגעת בעיקר ביחסיו הבין-אישיים של האדם.
תכונות אלו הן תואמות את האני של האדם המרוצה מהן. לעתים קרובות הוא אף גאה בהן והן תרומו לקידומו בעיקר בלימודים ובקריירה. ניסיונות חברתיים וטיפוליים להפוך את האדם הכפייתי להפוך ל"זורם" וספונטאני יותר יעוררו בו התנגדות. מבנה האישיות שלו יהפוך את יישומם לקשה עד בלתי אפשרי. המטופל הכפייתי נוטה לחוש מגושים בניסיונותיו להיות ספונטאני בצורה שמנוגדת לאישיותו.
ניתן בהחלט לנצל יתרונות טבעיים שלו, כמו דבקות במטרה והתמדה לטובת הטיפול. למשל, הכנת שיעורי-בית והתמדה בהם כחלק מטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). במקביל, מומלץ לפעול להנמכת ציפיותיו מאנשים בעלי סטנדרטים נמוכים יותר. כל זאת תוך הכרה בפוטנציאל החיובי של תכונותיו הטבעיות ושיתופו בהכרה זו כצעד בונה אמון בטיפול.
טיפול תרופתי
רמה גבוהה של חרדה היא מאפיין מרכזי של הסובלים מהפרעת אישיות טורדנית-כפייתית. מצד אחד, הם נמצאים בלחץ מתמיד לעמוד בסטנדרטים שלהם. מצד שני, קשה להם לשאת את העובדה שהזולת אינו עומד בסטנדרטים אלה. הם מנסים להשליט ודאות לגבי העתיד ע"י תכנון קפדני וכשהנסיבות או הזולת אינם משתלבים בתכנית קשה להם להתגמש, לאלתר ולהסתגל. חרדה ממושכת שכזו עלולה להתפתח לדיכאון הן בגלל חוסר האונים שמרגיש האדם הכפייתי, כשהוא מנסה לשווא להשיג שיתוף פעולה מאנשים בעלי מבנה אישיותי שונה. למרבה המזל, הדור החדש של נוגדי הדיכאון, המעכבים ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI) מפחיתים לא רק את הדיכאון, אלא גם את החרדה ואת הכפייתיות, או לפחות מפחיתים את רמת הפגיעות של האדם לרמה של "אדישות מבורכת".
לעיתים קרובות המינון הטיפולי המינימאלי של תרופות אלו חיוני להפחתת רמת חרדה גבוהה. חרדה זו מקשה על הדיאלוג בין המטפל למטופל. חלק מהמטופלים הכפייתיים עלול לפתח חרדה מפני תופעות הלוואי של התרופות. תפקידו של המטפל יהיה להכניס לפרופורציות את האזהרות המופיעות בעלון לצרכן. במקרים אחרים, כשההתנגדות לכך רבה מדי, יהיה על המטפל לשאת את הנוקשות והחרדה של המטופל, גם בלי הטיפול התרופתי.
סיפור הצלחה
אני יכול לתאר לעצמי שרבים מעמיתיי היו "מעודדים" את ד' בן ה-29, מטופל מבריק שלי, להיות יותר "זורם" וספונטאני. ואכן, ד' היה "פליט" של טיפול כזה וד' הופתע מהעידוד שקיבל ממני דווקא בכיוון ההפוך. ניסינו לגייס את הכפייתיות שלו ולעשות דברים בדרכו שלו. כדי להתמודד עם החרדה החברתית שלו נהג לבדוק את הסביבה בה הוא עתיד בו היה אמור לפגוש בחורה לדייט. חיזקתי אותו בכך מתוך אמונה עמוקה שכל ניסיון לערער את מה שעוזר לו ומגן עליו. הדרך לפשרה עם המציאות הייתה הדרגתית לרבות מתן לגיטימציה לנסיגות ולמתן בכך את הפרפקציוניזם שלו. כיום אני יכול להעיד שכיום ד' השיג את מטרותיו. הוא התגמש אך שמר על הקווים הכפייתיים שמשרתים אותו מבלי לפגוע בהסתגלותו לסביבה ה"זורמת".
בואו לדבר על כך בפורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות באתר דוקטורס
הרצאה בנושא כאן