במי אנחנו מתאהבים?

יוסי* היה חלומם של נשים רבות. גוף אתלטי, מצליחן, אינטליגנטי ונעים-הליכות. נשים רבות התאהבו בו והוא התאהב בנשים רבות. אלא מה? הוא התאהב בנשים שלא היו מעוניינות בו ולא היה מעוניין בנשים שכן היו מעוניינות בו. לפעמים אף חיזר במרץ אחרי בחורה קשה להשגה, אך איבד ממשיכתו אליה מרגע שנעתרה לו.

בתחום הקריירה גילה בני יכולת מצוינת לנהל משא ומתן יעיל עם תנאי המציאות. בתחום הרומנטי, לעומת זאת, היה פנטזיונר מוחלט. בעיקר לא היה מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבלו והתעקש להתקבל למועדון שלא היה מוכן לקבלו. "איך זה שאני מתאהב בנשים שאינן מעוניינות בי ולא חש כל משיכה כלפי אלה שמעוניינות בי?", שאל אותי.

בספרה התאהבות מנסה אילה מלאך-פינס לפענח את המסתורין העומד מאחורי תהליך בחירת בנות ובני זוג. התאהבות, היא מציינת, אינה מקרית, אלא תוצאה של בחירה. בחירה זו מתרחשת בדרכים מודעות ובלתי-מודעות. הספר מבוסס על ניסיונה הרב כמטפלת זוגיות, על מחקריה בתחום ועל מחקרים רבים אחרים בנושא. אנחנו בוחרים במי להתאהב, ועושים זאת בדרכים מודעות ולא מודעות כאחד.

הפסיכולוגיה החברתית: מה מבטיח אריכות ימים לזוגיות?

פינס, פסיכולוגית קלינית וחברתית, מתייחסת תחילה למחקרים מתחום הפסיכולוגיה החברתית. מחקרים אלה מצביעים על התנאים התורמים למערכות יחסים ארוכות טווח. אלה כוללים:

סְמִיכוּת (proximity) – רוב האהבות החלו, מסתבר, באותו בניין, באותה שכונה, באותה אוניברסיטה וכדומה. ככל שאנשים נחשפו זה לזה פעמים רבות יותר, הם למדו לחבב יותר זה את זה.
עוֹרְרוּת (arousal) – אם ההכרות המוקדמת נשמעת לכם שגרתית ומשעממת, הרי שעוררות מתקשרת יותר לחידושים ולריגושים המסבירים משיכה מינית. אׇדְרֶנׇלִין (הנקרא גם אׇפֶּנִיפְרִין) הוא מוליך עצבי שהפרשתו גורמת תחושות פיזיולוגיות המתעוררות בדרך-כלל להתמודדות דווקא עם איום או סכנה. נוגדי דיכאון ממשפחת ה-SNRI, המעכבים ספיגה חוזרת של סרוטונין ואפניפרין/אדרנלין במוח, מפחיתים את הפאסיביות המאפיינת מצבי דיכאון. אותה עוררות, מסתבר, מעוררת את הריגוש המיני הקשור בהתאהבות. מחקרים שנערכו בארץ בתקופת מלחמת המפרץ, מצביעים על פריצה מחודשת של אהבות שנשחקו. הפאניקה, הפחד מאובדן, החיים בצל הסכנה – כל אלה עוררו אנשים להתקרב מחדש.
היופי והאופי – ”שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיופי […] נכתב בספר משלי (ל"א, ל'). הפסיכולוגית הפמיניסטית קרול גיליגן, עומדת בספרה בקול שונה על ההבדלים בין המינים בתהליך ההתאהבות. בקרב גברים ממלא המראה החיצוני של האישה תפקיד מרכזי. נשים, לעומת זאת, שמות את הדגש על הביטחון שהגבר מסוגל להעניק להן. גיליגן מסבירה הבדל זה בחינוך שמקבלים גברים מגיל צעיר לנפרדות ועצמאות לעומת נשים המחונכות לתלות ופאסיביות, בעיקר בסביבות מסורתיות. כאשר מדובר בזוגיות ארוכת-טווח, דומה שהנשים הן הרציונליות יותר, שכן המראה החיצוני של נשים וגברים כאחד נשחק במשך הזמן, כמו גם המשיכה המינית גרידא. במובן זה החן הוא אכן שקר שמטעה ומבלבל, שכן היופי זמני וחולף כמו הֶבֶל. האימרה המאצ'ואיסטית הגברית המבחינה בין נשים המתאימות ליחסי-מין בלבד לנשים המתאימות לנישואין מקבלת חיזוק מתוצאות עקביות של מחקרים רבים. אלו מצביעות על כך שחיפוש ריגושים וחידושים (sensation seeking behavior) היא תכונה המאפיינת גברים הרבה יותר ממה שהיא מאפיינת נשים. עם זאת, ישנם נשים וגברים ששוכחים את האופי הזמני והחולף של היופי בתהליך בחירת בני זוג.
הדמיון (similarity) – ככל שבני-הזוג דומים יותר זה לזה מבחינת רקע, עמדות, ערכים, השכלה, גנטיקה, בריאות נפשית ועוד, הסיכוי לכך שהקשר הזוגי יאריך ימים גבוה יותר. תנאי זה מחזיר אותנו לתנאי הראשון המצביע על כך שהכרות מוקדמת ממושכת יותר מגבירה את הסיכויים לאריכות ימי הזוגיות. מעניין לציין שהדמיון בתכונות ובתחומי עניין רבים ככל היותר בין המטפל למטופל בפסיכותרפיה הוא אחד הגורמים המרכזיים התורמים ליצירת ברית טיפולית הדוקה המגבירה באופן משמעותי את הצלחת הטיפול. כך עולה מספרם של לסטר לובורסקי ועמיתיו מי יפיק תועלת מפסיכותרפיה (Who Will Benefit from Psychotherapy).
הדדיות – יחסי תן וקח סימטריים ככל שניתן הם תנאי נוסף, אשר לפי המחקרים בפסיכולוגיה חברתית, מנבא הצלחה לקשר הזוגי. הקלידו את המילה נרקיסיזם (narcissism) ב-Youtube. אין ספור סרטוני אזהרה מפני ואותות אזהרה לזיהויים יציפו אתכם. הפרעת אישיות נרקיסיסטית מאופיינת ברגשות מוגזמים של חשיבות עצמית, צורך מוגזם בהערצה ויכולת נמוכה לגלות אמפתיה כלפי אחרים, התרכזות האדם בעצמו ובאינטרסים שלו וניצול הזולת למטרותיו ואף להשפילו. ישנם קשרים הרסניים העונים על הצרכים הפתולוגיים של שני הצדדים (אליהם נגיע מיד). ואולם במחקרי הפסיכולוגיה החברתית על התאהבות הכוונה להדדיות במובן של השקעה של שני בני הזוג זה בזה.

הפסיכולוגיה הקלינית: מה הופך יחסים להרסניים?

אם כל כך טוב, אז למה (לפעמים) כל כך רע? – כאן אנו נזקקים לפסיכולוגיה הקלינית כדי להבין מה בנו – ולא בסביבתנו – גורם לנו להתאהב במי שאינו מעוניין בנו? ומנגד, מה גורם לנו להיות אדישים כלפי מי שמביע בנו עניין?
מה גורם לחלק מהאנשים להתאהב בקלות, להיות מרוצים, לא להיבהל מהתלות ההדדית ולחוש ביטחון? ומנגד, מה גורם לאחרים להימנע מקשר מחייב בעילות מעילות שונות ("אני כל כך עסוק", "אין לי זמן להשקיע עכשיו")?
מה גורם לאנשים מסוימים להתאהב באופן שיטתי באובייקטים הלא נכונים, נדחים ומתייאשים?

הכול תלוי ביחס שקיבלנו מהורינו. חלוקת התפקידים המסורתית בין נשים וגברים עדיין מטילה על האם, ברוב המכריע של המקרים, את סיפוק הצרכים הקמאיים ביותר בשנות הינקות והילדות. תקופה זו היא הקריטית ביותר לסוג היחסים שניצור בבגרותנו עם בנות ובני זוג.

אם נדחינו בילדותנו ע"י הדמות המשמעותית ביותר בחיינו והיא לא הייתה שם כשהיינו זקוקים לה
אם הייתה שם יותר מדי כשלא היינו זקוקים לה (הגנת-יתר)
אם לא הבדילה בין צרכיה לצרכינו

אולי במודע נחפש באופן מודע ומוצהר חוויה מתקנת בבגרותנו (מישהי שתהייה שונה ככל האפשר מדמות האם)

בניגוד להיגיון המודע, נתעקש, באופן בלתי-מודע כמובן, בני זוג דומים, כאלה שנשחזר באמצעותם את היחס שקיבלנו. תופעה זו מתוארת במושג שטבע פרויד חזרה כפייתית (repetition compulsion). כמה פעמים שמעתם אנשים נשבעים לא להינשא לבני זוג דומים להוריהם ו/או לא לנהוג כלפי ילדיהם כפי שהוריהם התנהגו אליהם? הבחירה האוטומטית והבלתי-מודעת היא לחזור על שוב ושוב על התנסויות, מעשים והתרחשויות שהסבו לנו מצוקה בילדות. המטרה המודעת של חזרה זו היא דווקא לתקן את החוויות הטראומטיות. גבר שאימו גוננה עליו יתר על המידה ו"חנקה אותו מאהבה (הנובעת מצרכיה שלה ולא שלו) עלול לבחור באישה שתלטנית דומה לאימו.

בטיפול

באחת מחוויות הילדות, החרוטה היטב במוחו של אחד ממטופליי, הוא זוכר את עצמו כתינוק חסר-ישע בלול סגור, מסמן לאימו להתקרב אליו והיא יוצאת מהחדר. את הדמות הזו הוא הפנים ומאז אינו מסוגל לתת אמון בזולת. כילדים אנו תלויים בהורינו לסיפוק צרכינו ולכן איננו יכולים לכעוס עליהם. מבוגרים שעברו בילדותם חוויות דחייה כאלו חוזרים אל זירת הפשע ונמשכים, באופן כפייתי ולא מודע, למי שידחה אותם שוב.

פרויד ראה בפסיכואנליזה אמצעי לגרום למטופל להעלות מן הלא-מודע למודע את האירועים הטראומטיים הגורמים לאדם לחזור עליהם. לאחר שהחוויה הילדית עלתה למודע, אמור הדיון בהן במסגרת הטיפול במקום לפעול באופן כפייתי ואוטומטי מחוץ לחדר הטיפולים;
רונלד פיירברן, פסיכואנליטקן סקוטי, ממפתחי תיאוריית יחסי האובייקט, טען שילדים שעברו התעללות ע"י הוריהם אינם מסוגלים להיות ביקורתיים כלפיהם. הם דווקא מחפשים ללא הרף את קרבתם, אך בבגרותם הם עלולים להיקלע או ליצור חוויות כואבות דומות בקשריהם עם הזולת (למשל, ביחסים סאדו-מאזוכיסטיים);
גישה טיפולית חווייתית יותר פותחה ע"י קארל רוג'רס, מאבות הגישה ההומאניסטית. הנחת היסוד שלו שהתינוק האנושי נולד עם נטייה טבעית לדעת מה טוב עבורו. מנגד, הוא זקוק לאהבה ללא תנאי מצד הוריו. לכן, יעשה הכול כדי לְרׇצוֹת אותם, גם במחיר ויתור על כישרונותיו ורצונותיו הייחודיים. גישת הטיפול הממוקד באדם (person centered therapy) נועדה לספק למטופל חוויה מתקנת, שבה יפגין המטפל יחס חיובי בלתי-מותנה, אמפטיה וכנות כלפי המטופל ויימנע מהכוונה מעשית (כפי שעשו הוריו). לכן גם כינה את גישתו טיפול בלתי-מכוון (non-directive therapy), שכן המטופל יודע היטב מה טוב עבורו בהינתן היחס המתאים מצד המטפל;

אם התאהבות היא בחירה, כפי שטוענת אילה מלאך-פינס, הרי היא כרוכה באחריות. הבחירה בידינו לחזור או לא לחזור על התסריט המוכר וההרסני. כמטפלת זוגית, העדיפה לטפל ביחסים ההרסניים בזמן אמת יותר מאשר לנבור בילדותו של המטופל.

*מתיאורי המקרים בפוסט זה, כמו בכל הפוסטים שבאתר, הושמט כל פרט שיש בו כדי לזהות את המטופל.