חובה שהיא גם זכות
המסגרת הטיפולית אמורה להיות מקום בטוח עבור המטופל שלעתים מגיע מסביבות משפחתיות או מערכות יחסים שבהן לא הרגיש בטוח. תנאי הכרחי לבניית אמון של המטופל במטפל הוא חובת המטפל לחיסיון לגבי התכנים האישיים מאוד שמעלה המטופל בפני המטפל. במשך שנות עבודתי נתקלתי לעתים בהתנגדות של המטופל לכל רישום במהלך השיחה, אף שאני נוהג לרשום את הנאמר לי רק בפגישה הראשונה. מרבים עוד יותר שמעתי את המשפט: "זו הפעם הראשונה שאני מדבר על כך", או "לא סיפרתי על כך לאף אחד אחר חוץ ממך". לעתים רחוקות יותר שיתפו אותי מטופלים בעבירות שביצעו בעבר. אישית, אני מרגיש שלא זו בלבד שמדובר בחובה אלא גם בזכות גדולה מאוד שלי להיות זה שנבחרתי לאותו איש סוד של המטופל.
לפחות כשמדובר בשוק הפרטי המטפל ידווח על הטיפול לגורמים חיצוניים אך ורק כשהמטופל עלול לסכן את חייו (כלומר, כשקיימת סכנת התאבדות ממשית) או את זולתו. במקרים, שבהם נדרשת העברת מידע בין גורמים מטפלים שונים, המטפל מורשה לעשות זאת רק אחרי שהמטופל חתם על ויתור על סודיות רפואית.
בשירות הציבורי המצב שונה במקצת. זהות המטופל ידועה לחברי הצוות האחרים והתיק הרפואי שלו פתוח בפניהם, אולם חלה עליהם חובת חיסיון, אך העובדה שהדברים נידונים בישיבת צוות למשל עלולה להפר את אווירת המקום הבטוח שאמורה לשרור בחדר הטיפולים.
על אף כל האמור לעיל, ישנם מצבים מסוימים מאוד אשר בהם החוק מאפשר, ובמקרים מסוימים אף מחייב, לחשוף מידע בפני גורמים מסוימים. עם זאת, המצב השכיח של העברת מידע הוא ממטפל אחד למטפל אחר בהסכמת המטופל או על פי בקשתו. במקרה כזה החומר נמסר לידי המטופל או נשלח למטפל האחר לאחר שהמטופל חותם על טופס ויתור על סודיות רפואית. בטופס זה מצוין לאיזה מטפל אחר (למשל פסיכיאטר) מבקש המטופל שהחומר יימסר ויש אפשרות להגביל את תוקף הוויתור לתקופה מסוימת.
מאמרים נוספים בנושא: