תעמולה תקשורתית מזיקה

תכניתה של אשרת קוטלר מדובר בתופעה על הטיפול התרופתי בדיכאון הייתה, אולי, התכנית הדמגוגית ביותר שנראתה על מסכינו בעת האחרונה. הסכנה שבתעמולה מן הסוג הזה היא שכמעט כל משפט של קוטלר, כשהוא נשמע בצורה מבודדת מהאחרים, יש בו מן האמת ואולי הוא אף אמת צרופה בפני עצמו, אך הצירוף המגמתי של המשפטים לכדי כתבה אחת שלמה, הופך לא רק לשקר גס, אלא גם לנזק לציבור.

אושר היא מילה גדולה

כמי שמטפל בשיחות שנים רבות בדיכאון, חרדה ו-OCD, אני יכול להעיד על כך שחלק ניכר מהטיפולים הפסיכולוגיים לא היו מתאפשרים אלמלא הטיפול התרופתי. למזלנו, כמעט כל מרואייניה של קוטלר גילו בתכנית זו תבונה גדולה לאין שיעור מזו של הכתבת הכריזמאטית עצמה. "אושר הוא מילה גדולה", אמרה, מהוססת-משהו, אחת המרואיינות, "אבל אני לא סובלת יותר". אכן הצגה פרופורציונאלית של תרומת הטיפול התרופתי בלי להיתפס לכותרת סוחפת רייטינג כמו גלולות האושר.

אין, כמדומני, מי שיערער על ההון שעושים יצרני התרופות נוגדות הדיכאון והחרדה. השאלה האם בהכרח הרווח שלהם הוא ההפסד של הציבור. כמעט כל משפט בתכנית הזו מפי מטפל או מטופל, ואפילו מפי הנציג הישראלי של חברת "לילי", יצרנית הפרוזאק המקורי, היה מדויק להפליא, אך דברי הקישור של קוטלר והפסיפס שרקמה ממנו מהווה, לדעתי, נזק של ממש לציבור.

בין קונספירציה לפרנויה

קוטלר, ישובה עם המהדורה הרביעית, עבת הכרס, של מדריך האבחון DSM של ההפרעות הנפשיות, טוענת שעוביו ההולך וגדל ממהדורה אחת לאחרת הוא עדות חיה למה שמתואר במילותיה כמעט כמזימה. יד אחת של יצרני התרופות המתגמלות את הפסיכיאטרים המחברים את ה-DSM ואלה הרושמים את התרופות למטופלים. הטענה חסרת השחר שהפסיכיאטרים מוסיפים אבחנות של דיכאון ממהדורה למהדורה כדי להגדיל את רווחיהם של יצרני התרופות ולקבל את התגמולים שהם מעניקים להם אותן היא על גבול הפרנויה.

במבט חטוף אל ארון הספרים בקליניקה שלי אני רואה שעוביין של כל המהדורות זהה פחות או יותר. האבחנות הנוספות ממהדורה למהדורה מחליפות, לרוב, אבחנות קודמות ואינן נוספות אליהן. יתר על כן, רוב השינויים באבחנות אינן קשורות להפרעות מצב רוח, ובהחלט לא לדיכאון. עיקר השינויים נערכו בתחום הפרעות האישיוּת.

רופאי המשפחה: חלק מהקונספירציה

מקומם לא פחות הוא היחס לרופאי המשפחה ולעובדה שהם מוסמכים להנפיק מרשמים של נוגדי דיכאון וחרדה. ההשתלמויות שהם עוברים לצורך כך בקופות החולים הוצגו ע"י קוטלר כחלק מהקונספירציה של חברות התרופות והרופאים להלעיט את הציבור בתרופות במקום בשיחות. מניסיוני, רוב הגולשים בפורומים שאני מנהל באתר המומחים דוקטורס וחלק גדול מהפונים אליי לטיפול, אני יכול להעיד על מאות מטופלים שלא היו מוכנים לראות פסיכיאטר, אך בהחלט היו מוכנים לקבל מרופא המשפחה שלהם לפחות את תרופות הבחירה המשמשות קו ראשון לטיפול בהפרעות חרדה ודיכאון.

קל מאוד להמליץ על פעילות גופנית שאכן גורמת שחרור מוגבר של אנדורפינים ומשפרת את מצב הרוח למשך זמן קצר לאחר האימון. אין מי שיתנגד לכך. נפש בריאה בגוף בריא. קל מאוד להציע אימוני כושר לכדורגלנים ולכדורסלנים, למשל, אך הרבה יותר קשה להציע אותו לסובלים מדיכאון. מי לא מכיר אנשים שאינם סובלים מדיכאון שרכשו מנוי למכון כושר יקר ויוקרתי וכמעט לא ראו אותו מבפנים? קל וחומר כשמדובר במי שסובל מדיכאון ואין לו אנרגיה ראשונית להזיז את עצמו לפעולות יומיומיות הרבה יותר.

עזבו אתכם מתרופות – הרימו משקולות!

לרובם אין אפילו אנרגיה להכין את שיעורי הבית של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) הנחשב טיפול הבחירה הפסיכולוגי הראשון והקצר ביותר לטיפול בדיכאון. ללא התרגול בין הפגישות משול טיפול זה בדיוק למי שנרשם למכון כושר אך אינו מבקר בו. בחלק גדול מהמקרים הטיפול הפסיכולוגי אינו מתאפשר ללא תמיכה של הטיפול התרופתי. נטייתו הטבעית של האדם הדיכאוני היא "לחפור" בעצמו בצורה המונעת דיאלוג עם המטפל, מגבירה את הדיכאון ומנציחה אותו. במקרים רבים אחרים רמת החרדה הגבוהה של המטופל היא זו המונעת מהמטופל להיעזר בפסיכותרפיה (שיחות). יתר על כן, בחלק גדול מהמקרים, שתי ההפרעות נוטות להופיע יחד.

ישנם גם כך אנשים רבים הסובלים הן מחרדה והן מדיכאון המסרבים ליטול תרופות נוגדות דיכאון וחרדה ואז המטפל המילולי חייב לעשות שמיניות באוויר ולשלב בין מרכיבים של גישות שונות בפסיכותרפיה, לפעמים בהצלחה, לפעמים בפחות הצלחה ולפעמים ללא הצלחה. לחלק גדול מהסובלים מחרדה צורך עצום לשלוט גם במה שאינו ניתן בשליטה וגם בטיפול, למשל. אלה וגם אחרים היו ממש זקוקים לתכניתה של קוטלר כסימוכין להימנע מטיפול תרופתי או מטיפול בכלל.

כשמדובר בהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), למשל, מוצג הטיפול התרופתי כתנאי הכרחי ע"י הקווים המנחים של האיגוד הפסיכיאטר האמריקני לטיפול הפסיכולוגי.

בורות מוחלטת

בורות שאין כדוגמתה הפגינה קוטלר כשכרכה תחת אותה קורת-גג תרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים המיועדות לשימוש נקודתי לפני אירועים מעוררי חרדה (בחינות, פחד קהל או נדודי שינה) לתרופות נוגדות דיכאון המיועדות לשימוש לטווח ארוך (חצי שנה ומעלה) המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין, נוראדרנלין ומוליכים עצביים אחרים. הראשונות גורמות התמכרות, תלות וסְבִילוּת (Tolerance) תוך זמן קצר והמטופל נזקק עד מהרה למינונים גבוהים יותר ויותר עד שאינם משפיעים (כשבועיים). את האחרונות ניתן ליטול למשך תקופה ארוכה (אפילו שנים) מבלי להזדקק למינון הולך וגובר.

מדובר בתופעה היא תכנית המציגה תופעה אחרת, הראויה לא פחות להתייחסות. שימוש לרעה של התקשורת בכוחה להוציא דברים מהקשרם. תעמולה במובן הרע ביותר של המילה כדי לזכות ברייטינג. תמונה מאוזנת, יש לשער, הייתה זוכה לפחות רייטינג.

בטוחני, שמאלפי, אם לא מעשרות אלפי, צופים המתלבטים גם כך אם ליטול או לא ליטול טיפול תרופתי קיבלו את ההחלטה הלא נכונה בעקבות מסע ההפחדה הבלתי-אחראי של קוטלר.

מאמרים נוספים בנושא: