איידספוביה
מקרה דוגמא:
גבי, בסוף שנות העשרים לחייו, סובל מדיכאון קל אך ממושך, המכונה בעגה המקצועית "דיסתימיה". כשהגיע אליי לטיפול, לפני מספר שנים, בקושי קיים יחסי מין עם גברים וכאשר עשה זאת, החליף מייד את המצעים, גם כאשר שכב עם בחור קבוע, שלימים הפך להיות בן-זוגו. כעת, כשיש לו חבר וכאשר במקביל הוא מחפש חבר מוצלח יותר לטעמו (חיפושים העוברים דרך המיטה), הוא נתקף חרדה עצומה שמא נדבק באיידס.
הוא ממתין שיחלפו שלושה חודשים מיום המגע החשוד האחרון, רץ אל מרפאת האיידס, נבדק, נרגע לשבוע-שבועיים, שבמהלכם הוא אף מתנזר ממין עם אחרים, וכך חוזר חלילה. במילים אחרות, עמדותיו השמרניות כלפי מין התבטאו תחילה בשמירה מופרזת על היגיינה, אפילו עם חברו הקבוע, וכשהפך להיות פעיל יותר מבחינה מינית, פיתח פחד אי-רציונאלי מפני איידס, למרות שנקט בפעולות-המנע המתבקשות (והרי תמיד יש איזה שהוא סיכוי להידבק דרך מין אוראלי, שנערך בדרך-כלל ללא קונדום).
איש המאדים, ואנחנו
איש מהמאדים, אם היה נקלע לקפיטריה באוניברסיטה, היה בוודאי עשוי להגיע למסקנה שסוכרזית גורמת להשמנה. עובדה: רוב השמנים משתמשים בסוכרזית ורוב הרזים בסוכר. קשרים סטטיסטיים בין תופעות ניתנים להסברים שונים וכשמדובר בתופעות פסיכולוגיות קשה מאוד לקבוע בוודאות יחסי סיבה ותוצאה.
במחקר שנערך באוניברסיטת אדלייד שבאוסטרליה נמצא שגברים הומוסקסואלים, שקיימו יחסי מין מזדמנים ובלתי בטוחים בחצי השנה שלפני המחקר, נוטים פי שניים יותר מאחרים ללקות בדיכאון קל אך ממושך. צוות מחקר בראשותו של ד"ר גריי רוג'רס סקר למעלה מ-400 גברים גאים, שנרשמו לתכנית בריאות משולבת. הגברים עברו הערכות בריאות שונות, שכללו שאלונים על התנהגותם המינית לאחרונה וריאיון דיאגנוסטי לאיתור דיכאון ובעיות פסיכולוגיות אחרות. גברים שסבלו מדיכאון חמור דיווחו על פחות פעילות מינית, שכן אחד מסימני הדיכאון העמוק הוא ירידה בדחף המיני. ואולם, כאשר גברים אלה נופו מהניתוח הסטטיסטי, נמצא קשר ברור בין מין לא בטוח ודיכאון קל אך ממושך. "ייתכן שההערכה העצמית הנמוכה, המהווה חלק מדיכאון ממושך, גורמת לגברים אלה לא לדאוג מספיק לעצמם ולשמור על ביטחונם", מפרש ד"ר רוג'רס את התוצאות. "נראה שגברים גאים סובלים מליקויים בריאותיים רציניים. בעת הצטרפותם לתכנית הבריאות, 27% מהם ענו על התבחינים הדרושים לאבחון דיסתימיה", אומר ד"ר רוג'רס ומביע תקווה שע"י קידום בריאות הנפש של גברים גאים יתאפשר לשפר את הרגלי המין הבטוח שלהם. זאת בעקבות תוצאות חיוביות בכיוון זה של תכנית החינוך לבריאות בה השתתפו הגברים.
והצד השני:
פרשנות אחרת של הממצאים אפשרית גם היא ולפיה הומוסקסואלים הסובלים מדיכאון מוטרדים גם ע"י מחשבות אובססיביות על מחלות, שאיידס היא הפופולארית שבהן, בעיקר אם הם קיימו יחסי מין מזדמנים ולא בטוחים.
ואכן, במחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת ריו דה ג'נרו, ברזיל, נמצא שביטויים פיזיולוגיים הקשורים לחרדה נצפו בעיקר אצל גברים שסבלו קודם לכן מקונפליקט מיני, שבא לחפות על דחפים הומוסקסואליים לטנטיים וכעת הם מופנים כלפי אובייקט חיצוני, כמו איידס, מחלה המועברת דרך יחסי מין. מסקנת החוקרים היא שקונפליקט מיני יכול לחזק את הפחד מאיידס ולגרום מצבים פסיכיאטריים ותופעות פסיכוסומאטיות, שניתן לבלבל בינן לבין סימפטומים לא-ספציפיים של זיהום שמקורו בנגיף ה-HIV. איידספוביה, ממליצים החוקרים, צריכה להילקח בחשבון כאשר מתכננים מסע הסברה למניעת איידס. ואכן, במרפאת האיידס של המרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל-השומר שקלו לפתוח קבוצת תמיכה לטיפול קוגניטיבי באנשים החוששים מאיידס, חוזרים שוב ושוב, מלאי חרדה, למרפאה ונמצאים שליליים ל-HIV.
במקרה של גבי נדמה שהומופוביה ואיידספוביה אכן ירדו לעולם שלובות זרוע. כאשר שכב עם נשים, כלל לא חשש להידבק באיידס. כאשר החל לשכב עם גברים, במקביל ליחסיו עם חברו הקבוע, השתלטה עליו האיידספוביה. זאת למרות שגם עם נשים וגם עם גברים הקפיד על מין בטוח. איידספוביה עשויה להיות הגרסה המודרנית של הומופוביה בקרב הומוסקסואלים דיכאוניים, הנוטים בלאו הכי להיפוכונדרייה.
ברור שאין בשורות אלו כדי להמעיט בחשיבותו של מין בטוח ובחומרת מחלת האיידס. ואולם, כאשר פחדים אי-רציונאליים מפני איידס מופיעים בקרב הומוסקסואלים שסבלו קודם לכן מהומופוביה, התקשו מאוד לקבל את נטייתם המינית ונוטים לדיכאון – ניתן לראות באיידספוביה הומופוביה עצמית סמויה, כאילו הפנימו את הפחד של סטרייטים הומופוביים שחלק מדעותיהם הקדומות כוללות אמונה שהומוסקסואלים הם אלה המפיצים את מחלת האיידס.