חג הפסח, הנחגג בימים אלה, מבטא את היציאה מעבדות לחירות. הקונוטציה הראשונה של המילה "חירות" היא של שחרור מכבלים, של חופש חסר גבולות שאין לו מחיר. זה נכון, אולי, כשמדובר בילדים שיוצאים לחופש הגדול. רק במחשבה שנייה, אולי, נגלה שהחופש כרוך בנטילת אחריות ולעיתים דווקא ה"עבדות" משחררת אותנו מאחריות והופכת את החיים קלים הרבה יותר, גם אם הם נחווים כקשים. החופש, כך נראה, מפחיד אותם. מטופלים לא מעטים פונים לפורום, כשהם מרגישים לכודים דווקא בקשר טיפולי, שהם חווים כבלתי-יעיל, ועם זאת חוששים מאוד לעזבו, קרי: לצאת לחופשי, או, פחד שיותר מובן, לצאת לעצמאות.
הפסיכולוגיה האקסיסטנציאליסטית רואה באדם יצור חופשי, שיכול לבחור לעצמו את דרך חייו. לפי גישה זו, האדם חשוף לאפשרויות רבות לגילוי העולם ולהתייחסות אליו ועליו להישאר פתוח אליהן ולא להגביל את עצמו לציפיות החברה. "מה יגידו?" הוא נושא, המלווה מטופלים רבים, בעיקר מטופלים קונפורמיים הסובלים מרמה זו או אחרת של דיכאון, עבדים של החברה המגנה עליהם ועם זאת, מגבילה את חירותם. חלק ממטופלי הדיכאוניים נשלטים ע"י צווי החברה במידה כזו שהם מתקשים לזהות את רצונותיהם שלהם.
טענות הפסיכולוגיה האקסיסטנציאליסטית עלולה להיראות מוגזמות. כיצד אפשר לטעון שלאדם יש חופש מוחלט להיות כל מה שהוא רוצה? אולי גל העלייה מחבר המדינות ממחיש יותר מכול את העובדה שיש לא מעטים הנאלצים לעסוק בעבודות הרחוקות מאוד מלהגשים את כישוריהם. אלא שכוונת הפסיכולוגיה האקסיסטנציאליסטית היא שיש לאדם חופש בחירה ולא כל האפשרויות מוגדרות מראש. הגישה הפסיכואנליטית, למשל, היא גישה דטרמיניסטית מאוד, הרואה את חייו של האדם בהווה כמוכתבים במידה רבה ע"י עברו, כאשר השינויים האפשריים בטיפול פסיכולוגי הם איטיים והדרגתיים מאוד. הגישה האקסיסטנציאליסטית מאפשרת חופש בחירה גדול הרבה יותר, חופש שבצידו אחריות רבה: האדם חייב ליצור מתוכו, לגלות את אפשרויותיו, ולא להסתפק בבחירה מתוך אפשרויות קבועות מראש. אישה הלכודה בחיי נישואין אומללים ושוקלת גירושין, או מטופל המרגיש לכוד בתוך קשר טיפולי חסר תועלת להרגשתו, מוותרים על חופש הבחירה שלהם כדי להרגיש בטוחים. כלא הוא אכן מקום נורא, אך גם מאוד בטוח, מאוד ודאי, מקום שאף פעם לא נישאר בו לבד – אותו לבד מפחיד המשאיר אנשים כה רבים במסגרות חיים מגבילות. לאדם הלכוד בקשר כזה נדמה שהוא רואה את כל האפשרויות הקיימות ומחליט מתוך חוסר ברירה, אך חוסר ברירה זה מדומה, שכן תמיד פתוחה בפני האדם האפשרות להמציא משהו חדש, או להעניק משמעות חדשה למשהו קיים.
ויקטור פרנקל, פסיכולוג שאיבד את כל משפחתו במחנות ההשמדה, עסק רבות במשמעות החיים של אלה שהצליחו לשרוד את זוועות השואה לעומת אלה שלא שרדו אותה. הוא פיתח גישה טיפולית, לוגותרפיה, שלפיה גם אם אדם נמצא בנסיבות חיים מגבילות מאוד, הוא יכול להקנות לחייו משמעות חדשה. פרנקל יוצא נגד הגישה הפסיכואנליטית, המעודדת את המטופל להסתכל כל הזמן לתוך עצמו ולבחון את מניעיו, ודוחף את המטופל להסתכל החוצה, אל האפשרויות הגלומות במציאות הסובבת אותו. אחת המטופלות הדיכאוניות שלו נהגה להאשים את אמה במצבה, אולי על רקע הטיפול הפסיכואנליטי שעברה. פרנקל מנע ממנה את הנבירה בעצמה בכך שחייב אותה להיות חונכת בהתנדבות של נערה דיכאונית, שגם היא סובלת מיחסים קשים (אך בטוחים) עם אמה. כך נשארה המטופלת מחוברת אל קשייה, אך במקום לעסוק בעצמה (תכונה המאפיינת רבים מהסובלים ממצוקה נפשית), היא עסקה בזולת ודיכאונה הוקל.
חופש הבחירה, לפי הפסיכולוגיה האקסיסטנציאליסטית, אמנם מוחלט, אך עם זאת הוא קיים בתוך מסגרת נתונה, הנקראת "קרקע הקיום", שמתוכה יכול האדם לצמוח לכיוונים שונים. עם זאת, עליו להישאר מודע אליה. כך, למשל, נטייה מינית עשויה להיות חלק מקרקע הקיום של האדם, והיא קובעת חלק מאפשרויות המימוש שלו. ככל שהאדם ינסה להתנגד לקרקע הקיום שלו, כמו למשל הומוסקסואל שינסה להתגבר על נטייתו המינית וייאלץ את עצמו לקיים יחסי מין עם נשים, שאליהן אינו נמשך, כך הוא ימצא עצמו מוגבל יותר. חופש הבחירה קיים בתוך קבלה של מגבלות המציאות.
חופש בלתי-מוגבל נושא עימו אחריות בלתי-מוגבלת. האדם החופשי אינו יכול להטיל את האחריות לגורלו על אף אדם אחר. כל בחירה שהוא עושה היא בחירה שלו בלבד. זוהי אחריות כבדה, ולעיתים קרובות האדם מנסה להימלט ממנה ולהפקיד את גורלו בידי כוחות אחרים. מכורים לסמים, לאלכוהול או להימורים, למשל, תופסים את עצמם כנשלטים ע"י כוח חיצוני. גם האדם הדיכאוני נכשל בנטילת אחריות לכל אפשרויות ההתייחסות לעולם, המהוות את העצמי האמיתי שלו. כתוצאה מכך אין לקיומו מעמד עצמאי, והוא נופל טרף לדרישות, לרצונות ולציפיות של אחרים. מטופלים כאלה מנסים להתאים את עצמם לציפיות הזולת ככל האפשר, וזאת כדי לא להפסיד את ההגנה והאהבה של סביבתם. אבל ככל שהם מרשים לאחרים לשלוט בתחושותיהם, בפעולותיהם ובתפיסותיהם, כן גוברים רגשות האשמה הנוראים של המטופל הדיכאוני על כך שלא הגשים את מאווייו האותנטיים. האשמותיו העצמיות הבלתי פוסקות מקורן באשמה קיומית. ככל שפתיחותו לעולם קטנה יותר גוברת האשמה הקיומית שלו.