פנייה לטיפול אינה דבר קל כלל ועיקר. גם בקרב השכבות המשכילות ביותר באוכלוסייה (יותר בקרב גברים, הנוטים לזהות פנייה לטיפול עם חולשה ולעיתים אף פגיעה בגבריותם, מאשר בקרב נשים) עדיין קיימות דעות קדומות שליליות לגבי פנייה לטיפול פסיכולוגי ועוד יותר לטיפול פסיכיאטרי (תרופתי). פנייה לטיפול מחייבת ויתור מסוים, חלקי וזמני, על שליטה ויכולת להפקיד את עצמך באופן חלקי וזמני בידי המטפל. חלק גדול מהקשיים הרגשיים, בעיקר בהפרעות חרדה, מבטאות דווקא צורך מוגזם בשליטה על מה שאין ביכולתנו לשלוט עליו מבחינה אובייקטיבית וקושי להתמודד עם מרכיב אי-הוודאות הקיים בחיים. מסיבות אלו קורה לעיתים קרובות שמטופלים "מתחילים" דוחים פגישות עם המטפל ברגע האחרון, מבטלים אותן, "מגלים" "לפתע" שהטיפול יקר מדיי, ואפילו מפתחים מחלות פיזיות קלות (כגון שפעת או הפרעה קלה במערכת העיכול) לפני הפגישה הטיפולית. לחלקם צצים דברים "חשובים" יותר בדיוק לפני הפגישה ואחרים מתקשים למצוא את הדרך לקליניקה, נתקעים בפקקים ועוד כהנה וכהנה מה שמטפלים מכנים "התנגדויות" לטיפול. חשוב מאוד לזהות את ההתנגדות הזו ולעבד אותה מבחינה רגשית במסגרת הטיפול עצמו. טיפול פסיכולוגי מחייב משמעת עצמית, התמדה ויכולת לדחות סיפוקים ממש כמו פעילות גופנית סדירה או דיאטה. התוצאות המיוחלות אינן מושגות מייד. כאשר מדובר בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי, המלווה ב"שיעורי בית" המהווים את עיקר הטיפול, היכולת להתמיד ולדחות סיפוקים חשובה במיוחד. חשוב לעבד את ההתנגדות לטיפול, בעיקר משום שחלק מהמטופלים מצפים להקלה מיידית לאחר השעה הטיפולית. לפעמים הקלה כזו קיימת מעצם הפורקן של מצוקות שקשה לדבר עליהן מחוץ לטיפול, אך יש להבין שטיפול פסיכולוגי אינו "כדור הרגעה". הוא מעמת את האדם עם קשיים, שבאופן חלקי ולא מוצלח הצליח לברוח מהם, ולכן הקלה מיידית אינה חייבת להיות תוצאה של פגישה טיפולית.