הסדרה המצליחה "חלומות מפלסטיק" אחרי שבעונה הקודמת כיכבו בה גבר ערבי שמבצע ניתוח קוסמטי למרות הרמת הגבה במגזר, בת של דוגמנית לשעבר, שחקן שעושה ניתוח חזה לקראת קריירת דוגמנות, ורקדן שהוריד 100 קילו ממשקלו ומכור לניתוחים עד כדי ויתור על קריירת הריקוד לטובת שתלים בישבן. הסדרה מפנה את הזרקור לעבר הפרעה כפייתית הנקראת "הפרעת גוף דיסמורפית", המאופיינת ע"י אמונה חזקה של האדם שהמראה החיצוני שלו פגום ולכן יש להסתירו או לתקנו. אמונה זו מתבטאת במחשבות מטרידות החודרות לכל תחומי החיים. אמנם כל מנתח פלסטי יצהיר על כך שהוא מדבר עם המנותח על הציפיות מהניתוח ויסרב לערוך ניתוחים במנותח שאין לו כל פגם, אך תופעות כמו השתלת שתלים בישבן ובעיקר התמכרות לניתוחים סדרתיים מציבות סימן שאלה לגבי הצהרה זו כמו גם לגבי הבריאות הנפשית של מנותחים סדרתיים אלה.
מראה, מראה שעל הקיר…
שני מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שכמחצית מהסובלים מההפרעה מבלים למעלה משלוש שעות ביום בניסיון להסתיר ולתקן פגמים אלה, שלרוב אין להם כל אחיזה במציאות. אם לליקוי הנתפס יש בסיס במציאות, הרי שהוא שולי ונתפס ע"י האדם בצורה מוגזמת באופן קיצוני. המצוקה הנלווית להפרעת גוף דיסמורפית עלולה לפגוע קשות באיכות החיים ובתפקוד החברתי, התעסוקתי והאקדמי עד כדי בידוד חברתי. הסיבות להפרעה מקורן בגורמים גנטיים, התפתחותיים, אישיותיים וחברתיים. הפרעת גוף דיסמורפית שכיחה למדיי ומונה 1-2% מהאוכלוסייה. ההפרעה מופיעה בקרב בוגרים וילדים. ההיבט החברתי של הפרעת הגוף הדיסמורפית בולט בעיקר נוכח הדגש החזק שמושגם בחברה המערבית על מראה חיצוני. מחקרים מצביעים על כך של– 8% מהסובלים מההפרעה יש קרוב משפחה הסובל מאותה הפרעה ול-7% קרוב משפחה הסובל מהפרעה כפייתית ((OCD אחרת. ואכן, הפרעת גוף דיסמורפית נחשבת סוג מסוים של הפרעה כפייתית (הפרעת חרדה המאופיינת ע"י מחשבות טורדניות וטקסים). 7% נוספים מהסובלים מהפרעת גוף דיסמורפית סובלים מהפרעות חרדה אחרות, כמו הפרעה כפייתית, פוביה חברתית והתקפי חרדה. הפרעת הגוף הדיסמורפית כוללת טקסים וסימפטומים דומים לאלה של הפרעות כפייתיות אחרות. גם בהפרעות אכילה ניתן למצוא סימפטומים דומים לאלה של הפרעת גוף דיסמורפית, ובעיקר פרפקציוניזם ודימוי גוף שלילי במיוחד.
אחד המאפיינים העיקריים של הפרעת גוף דיסמורפית הוא האמונה בליקויים גופניים לא מציאותיים ובעיסוק יתר אובססיבי בהם. הסובלים מההפרעה רוצים לעתים קרובות לשנות או לשפר היבטים מסוימים של הופעתם החיצונית שמטרידים אותם ועלולים לפנות לניתוחים קוסמטיים, טיפולי עור, או שינויים קוסמטיים אחרים שיעלימו את הליקויים, למרות שהתוצאות של פרוצדורות אלה אינן יעילות בדרך כלל לטיפול בהפרעה ועלולים לגרום ליקוי גדול יותר ולהזיק למטופל בדרכים אחרות. הסובלים מההפרעה נוטים לעתים קרובות להתנהגויות כפייתיות החוזרות על עצמן בניסיון להסתיר את הליקויים, פתרונות המעניקים להם רק הקלה רגעית. הפעולות הכפייתיות הללו נובעות מתחושת בושה על חוסר השלמות וחוסר ביטחון בקשר לנראות של הליקוי. בין ההתנהגויות הכפייתיות של הסובלים מההפרעה ניתן למנות הסתרה (ע"י ביגוד, איפור, שיער, כובעים וכו'), השוואה מתמדת למראה החיצוני של אנשים אחרים, חיפוש אחר ניתוחים, בדיקות מתמידות במראה וקילוף העור. הפרעת גוף דיסמורפית מלווה רמות גבוהות יותר של דיכאון ושל פחד ממגע חברתי מאשר הפרעות כפייתיות אחרות.
סבורים כי ההפרעה נפוצה הרבה יותר ממה שמדווח והיא זוהתה לראשונה דווקא ע"י רופאי משפחה בגלל הבעיה הנפוצה של השמנת–יתר. ההפרעה מאופיינת ע"י עיסוק יותר בליקוי לא מציאותי במראה החיצוני. עיסוק יתר זה גורם לאדם מצוקה משמעותית או פגיעה בתפקוד החברתי, התעסקותי או בהיבט חשוב אחר של התפקוד.
מדוע זה קורה?
במחקרים על המוח נמצא קשר חלש יותר בין האמיגדלה (האזור המעורב ברגשות בסיסיים) והקורטקס האוביטופרונטאלי (האזור המעורב בוויסות עוררות רגשית) בקרב הסובלים מההפרעה. לפי המודל הקוגניטיבי–התנהגותי, הפרעת גוף דיסמורפית מתעוררת כתוצאה משילוב בין תכונות אישיות, כמו מופנמות ומודעות עצמית מוגברת (הרגשה של האדם שהוא עומד למבחן ע"י הסביבה) ובין חוויות ילדות מוקדמות ולמידה חברתית. הסובלים מההפרעה מדווחים על היארעות גבוהה יותר של התעללות רגשית בילדות. כמו כן, שכיחה תפיסה דו–קוטבית, לפיה הגוף יכול להיות או נורמאלי או לא נורמאלי ולכן או מקובל או לא מקובל – ולא תפיסה רציפה יותר (למשל, שיש גברים שאוהבים חזה קטן, שיש נשים שאוהבות גברים שעירים או שיש גברים הנמשכים לגוף שעיר). תעשיית היופי מחזקת, כמובן, את התפיסה הנוקשה ומציעה הסרת שיער לגברים או הגדלת חזה לנשים.
אז מה עושים?
הטיפול בהפרעת גוף דיסמורפית דומה מאוד לטיפולים המוצעים לסובלים מהפרעות כפייתיות אחרות. מבין הטיפולים הפסיכולוגיים, הגישה ההתנהגותית–קוגניטיבית (CBT) נחשבת ליעילה ביותר, אך רבים מהסובלים יזדקקו לתמיכה נוספת של נוגדי דיכאון כדי לעזור להם במהלך הטיפול, ובעיקר תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI). בטיפול ההתנהגותי–קוגניטיבי ייערך ניסיון ללמד את הסובלים מההפרעה להתמודד עם הפחדים שלהם בלי להסוות את הפגמים הקטנים או המדומים ולהפסיק את ההתנהגויות ההימנעותיות (למשל, הסתרת קרחת ע"י כובע). פירושו של דבר שהמטופל מתרגל שוב ושוב לשאת את חוסר הנוחות שבחשיפה ובוחן מחדש את אמונותיו. ההתמודדות עם הפחד הופכת קלה יותר והחרדה פוחתת כתוצאה מכך. שיטת החשיפה תהייה בדרך–כלל הדרגתית, מהמצבים הקלים יותר ועד למצבים שהאדם פוחד מהם יותר מכול. מחקר–על שנערך על מספר מחקרי יעילות של הטיפול ההתנהגותי–קוגניטיבי בהפרעה גילה שהגישה הטיפולית הזו יעילה יותר מטיפול תרופתי כעבור 16 שבועות טיפול. כן נמצא שהטיפול הפסיכולוגי בגישה זו עשוי לשפר את הקשרים בין הקורטקס האוביטופרונטאלי (המעורב בוויסות עוררות רגשית) והאמיגדלה (המעורבת ברגשות בסיסיים) במוח.
קיימת חשיבות רבה להביא למודעות של המטופל את נטייתו להיות לא מרוצה באופן בסיסי ולכן שינוי קוסמטי כזה או אחר לא יעזור, ואף עלול להחמיר, את ההפרעה. את התופעה הזו אנו רואים בבירור אצל מנותחים קוסמטיים סדרתיים שאינם מרוצים מתוצאות הניתוח או שמגלים "ליקוי" אחר בגופם ברגע ש"ליקוי" מסוים עבר שיפוץ. חשוב לזכור שדימוי הגוף הוא היבט אחד של דימוי עצמי ולאדם הסובל מהפרעת גוף דיסמורפית יש נטייה להשליך את הדימוי העצמי הנמוך שלו על הגוף ועל "ליקוי" מסוים בו. "טיפול שורש" יהיה שיקום הדימוי העצמי הנמוך בטיפול פסיכולוגי ארוך יותר, כולל ניסיונות להעלותו ע"י העשרת תחומי עניין, למידה של תחומים חדשים, התקדמות בתחומי חיים אחרים וטיפול בסיסי יותר בפרפקציוניזם באופן כללי.
קראו גם ראיון עמי בנושא ב"את", 19.1.20 כאן