"הלב שלי, באותם רגעים, היה ממש בעיצומו של מופע רוק", מתאר אליאב את ה'דייט' שארגנו לו.
"אני מתעניין בבלשנות, אני משתמש במילונים, אני די מכור למילונים", מציג את עצמו אודי בפני הבנות
"את רואה אותו ופשוט בא לך להיות איתו ולגרום לו להיפתח", אומרת עליו דלית
"היי, אני שחר, אני בן 33… תמיד קורים לי אסונות. פעם נכנסתי לחתונה לא נכונה… במקרה אני מצלם חרקים, אבל סליחה. אני מתעניין בבחורות אבל הן לא מתעניינות בי"
"היי, אני שמעון, אתן יכולות לקרוא לי 'מיקרו'… בגיל 15 פתחתי חברת מחשבים, בגיל 18 מכרתי אותה… אני יודע שכבר שנים קל לי יותר לתקשר עם מחשבים מאשר עם בחורות"
"בעיקרון, הייתי ילד כזה חנון ותמיד היו מרביצים לי, אבל ברגע שהבנות התחילו להרביץ זה קצת, אה…"
ראובן: "בתור בן לפרופסור לפיסיקה ודוקטור לכימיה, גדלתי במכון וייצמן בין מבחנות ומשוואות"
"שלום, שמי נמרוד, אני אוהב היסטוריה ושחמט, אני יודע לקרוא הצפנות וגם לפתור הצפנות"
היפות והחנונים חוזרים בעונה חדשה: המשותף לכל הבחורים הללו הוא עולם פנימי עשיר מאוד, מצד אחד, וחרדה חברתית, מצד שני.
בין אינטרוורטיות לפסיכופתולוגיה
התכונה מוחצנות-מופנמות היא ממד מרכזי בתיאוריות האישיות בפסיכולוגיה. המונחים "מופנמות" ו"מוחצנות" נטבעו לראשונה על ידי הפסיכואנליטיקן קארל יונג ולמעשה, מאז כל התיאוריות וכל מבחני האישיות המקיפים לחקר האישיות כוללים את המושגים הללו בצורות כאלה או אחרות. מוחצנות ומופנמות הן שני קצוות של אותו רצף, אך התנהגות האדם משתנה במצב שונים ואפילו אנשים מופנמים או מוחצנים מאוד אינם מתנהגים תמיד בהתאם לאישיותם הבסיסית. מטבע הדברים, ה"חנונים" שבדבריהם פתחנו, קופאים מחרדה בדייט עם בחורה, אך ייתכן ויהיו קצת יותר מוחצנים במצבים אחרים – למשל, בשיחה על ענייני פיזיקה, כימייה או מחשבים עם חבריהם, או אפילו עם אנשים זרים לחלוטין.
מופנמות היא נטייתו של האדם לעסוק באופן מלא, או בעיקר, בחיי הנפש שלו עצמו. היו שאפיינו את האדם המופנם כאדם שהאנרגייה שלו נוטה להתעצם דרך התבוננות פנימה ולהתכווץ תוך כדי יחסים עם הזולת. האדם המופנם מאופק יותר ומתבטא פחות בקבוצות. הוא מוצא עניין והנאה בעיקר בפעילויות מתבודדות כמו קריאה, כתיבה, שימוש במחשב, הליכה ודייג. בין העיסוקים האופייניים ביותר לאנשים מופנמים נמצא אמנות, פיסול, הנדסה, הלחנה ופיתוח המצאות. האדם המופנם נהנה להיות עם עצמו ומוצא פחות סיפוק בהשתתפות בקבוצות גדולות, אף שהוא יכול ליהנות ממגעים עם חברים קרובים, בסיטואציות של אחד על אחד מהווה האמון נושא מרכזי בחיי האדם המופנם, נושא המתעורר בעיקר כשהאדם המופנם מחפש שותף לחיים. בעידן שבו הפרעות קשב וריכוז צוברות תאוצה, יש לציין את העדפתו של האדם המופנם להתרכז בפעילות אחת ויחידה בזמן נתון ולשקול מצבים לפני שהוא נוטל בהם חלק. הדבר בולט במיוחד בקרב ילדים ומתבגרים שבדרך כלל נוטים להתנהגות אימפולסיבית. האדם המופנם אנאליטי יותר ושוקל היטב את דבריו לפני שהוא מדבר (ויקטור: "כמהנדס אני מסתכל על דברים בצורה פרקטית, בצורה אנאליטית"). הוא המום מיותר מדיי גירויים במפגשים חברתיים ומעדיף סביבה שקטה ומיעוטת גירויים חברתיים.
ה"מקובלים"
האדם המופנם אינו בהכרח מנודה או לא מקובל בחברה. הוא מעדיף את חברת עצמו על פני חברת אחרים, בעוד מי הביישן הסובל מחרדה חברתית ירצה בחברת הזולת אך יימנע ממנה מתוך פחד. עניין זה ראוי לתשומת לב מיוחדת בגלל הנטייה הרווחת בציבור הרחב, וכן בקרב אנשי מקצוע, לבלבל בין העדפה זו להיות לבד ובין החרדה להימצא בחברת אנשים.
ב"היפה והחנון" בולטת משיכתם של הבחורים לעיסוקים שמטבע הגדרתם אינם מחייבים חברה (כימייה, פיזיקה, מחשבים, שחמט וכו') וזאת לאו דווקא בשל חוסר ברירה או נידוי חברתי, ואולם במצבים כמו חיפוש בת זוג, הקשר עם הזולת הכרחי וכתוצאה מכך, מתעוררת חרדה חברתית. במילים אחרות, לא מדובר באנשים שבאופן בסיסי מחפשים חברה ונתקפו חרדה חברתית רק בגלל ביישנותם, אלא מלכתחילה תחומי העניין שלהם אינם כוללים פעילות חברתית, קל וחומר קבוצתית.
מוחצנות, מופנמות ואושר
אף שמופנמות אינה מוגדרת הפרעה נפשית, נראה שהיא מהווה גורם סיכון לכך, בעוד מוחצנות מהווה מעין "מקדם ביטחון" בפניה. את המוחצנים מאפיינות רמות גבוהות של אושר ורגשות חיוביים יותר מאשר את המופנמים. במאמרם המפורסם של דיינר ועמיתיו, המסכם שלושה עשורים של מחקר, מציינים החוקרים שאישיות, ובמיוחד מוחצנות ויציבות רגשית, מנבאים בצורה הטובה ביותר רווחה נפשית סובייקטיבית (subjective well-being). מספר מחקרים מעידים על קשר חיובי ועקבי בין מוחצנות ואושר. כלומר, ככל שהאדם מחצין יותר את רגשותיו, פעיל יותר מבחינה חברתית ומעדיף את חברת הזולת על פני חברת עצמו – סיכוייו להיות מאושר גבוהים יותר. תוצאות דומות נמצאו גם במחקרי אורך שבדקו את המשתתפים פעמיים, במרווח של 10 שנים בין מדידה למדידה: המוחצנים גילו רמה גבוהה יותר של רווחה נפשית בשתי נקודות הזמן. במחקר נוסף נמצא שמוחצנים מגיבים יותר לרגש חיובי מאשר לרגש שלילי, אך אינם מגיבים בצורה שלילית יותר לרגש שלילי.
מבחינה קלינית, אנו מדברים אפוא על שתי ישויות שונות: מופנמות כתכונת אישיות בסיסית, שהאדם חי בשלום איתה עד שהוא נאלץ לקיים מגעים עם הסביבה, וביישנות וחרדה חברתיות, שבהן האדם משתוקק לחברת הזולת, אך הפחד משתק אותו.
המצב הראשון, שבו האדם חי בשלום עם מופנמותו ומעדיף את חברת עצמו על פני חברת הזולת, נקרא "הפרעת אישיות סכיזואידית". במצב זה הצורך של האדם בקשרים בין אישיים נמוך ביותר והוא יעיד על כך שהוא מעדיף סביבה שקטה בעלת רמה נמוכה של גירויים חברתיים. ממחקרים על אישיות ובחירת מקצוע נראה כי אנשים אלה נוטים לעסוק במקצועות שאינם דורשים קשר עם אנשים או מחייבים קשר מצומצם וממוקד עם מעט אנשים, כדברי אחד ממשתתפי התכנית "היפה והחנון": "אני לא אוהב שמדברים בקול גבוה, זה צורם באוזן ומציק באופן כללי… אני די פריק של כימיה ופיסיקה". יש בין אנשי המקצוע הטוענים שהאבחנה של 'הפרעת אישיות סכיזואידית' שגויה באופן בסיסי בגלל הטיה תרבותית. הטענה היא שאנשים אלה מתויגים כמופרעים בגלל שהם נדירים יחסית ואנשים הנמנים על הרוב נוטים להניח שהפסיכולוגיה שלהם היא הנורמטיבית ולראות את השונה מהם כנחות. טענה זו מתחזקת במיוחד בגלל הנטייה של המאבחנים במקצועות בריאות הנפש להיות חברותיים ולקיים חיי חברה בעצמם. כפי שניתן לראות בתכנית "היפה והחנון", גם כאשר קיימים העדפה בולטת להיות לבד, אין עניין חברתי וגם כאשר תחומי העניין אינם מחייבים את חברת הזולת – כאשר אנשים כאלה נאלצים לבוא במגע עם הבריות, הם חסרים את הכישורים הבסיסיים הדרושים לכך. עובדה זו כשלעצמה היא, כמובן, מקור לסבל רב, לחרדה, לדיכאון ולדימוי עצמי נמוך.
המצב השני, שבו האדם משתוקק לחברת הזולת אך נמנע ממנה בגלל חרדה, נקרא "חרדה (או פוביה) חברתית". בניגוד לאדם הסכיזואיד, האדיש לכאורה ליחס הסביבה וחי בעולם משלו, לאדם החרד חברתית פחד קבוע מביקורת ומדחייה של הזולת. במשך שנות עבודתי נתקלתי כבר במטופלים שמתאפקים ולא הולכים לשירותים בסיטואציות חברתיות מחשש שמא כשיעזבו את הקבוצה לרגע, ילעגו להם והם נשארים כאילו כדי שנוכחותם תמנע זאת. לאנשים אלה איכפת באופן מוגזם מתגובות הסביבה. חרדה זו יכולה להשתנות ממצב למצב. אם נחזור למשתתפי "היפה והחנון", קל לתאר מצב שבו במסגרת דיון על תחומי העניין שלהם, חלק מהמשתתפים ירגישו מאוד בטוחים בעצמם ויתבטאו בצורה חופשית יחסית בחברה, אך במגעים עם בחורות תחומי העניין שלהם אינם מהווים בסיס לשפה משותפת, מקשים על הידברות (ראובן: "בוודאי אף אחת לא הבינה מה אמרתי") והאדם נאלץ להביא אך ורק את אישיותו. התחום האינטלקטואלי כשלעצמו אינו יכול להיות עוד לעזר.
המוטיבציה של האדם למגעים חברתיים כבסיס להבחנה בין שני המצבים היא בעלת ערך קליני ואבחנתי נכבד, אך נראה שגם אנשים מופנמים המעדיפים להיות חברים בחברת עצמם בלבד ואדישים לכאורה לתגובות הסביבה זקוקים בשלב מסוים לחברת הזולת וגם אם מדובר בבחורה אחת, הם מפתחים רמות גבוהות של חרדה, עד כדי שיתוק.
היהפוך נמר חברבורותיו?
בפרק הראשון של "היפה והחנון" נאלץ ויקטור לבחור בין שתי סיוון יזדי הקשוחה (והמוחצנת) לבין דניאל השקטה (והמופנמת). ויקטור, כידוע, בחר בסיוון, הנראית כצד המשלים שלו.
תכונות האישיות שלנו בכלל, ומוחצנות-מופנמות בפרט, הן דבר עקבי ויציב מעבר למצבים שונים. כאשר האדם המופנם מנסה לחיות מוחצן, הוא ניצב בפני אתגרים קשים, משום שהוא עלול לאבד את העצמי המופנם האמיתי שלו. יונג, שטבע את המושג "מוחצנות" כתכונת אישיות בסיסית, הגה גם את רעיון ה'אינדיבידואציה', התהליך שבו האדם הופך להיות שלם יותר. תהליך זה דורש מהטיפוס המופנם לפתח את מה שמכנה יונג 'הפונקציה הנחותה'. על הטיפוס המופנם לטפח את מוחוצנתו (ועל הטיפוס המוחצן את מופנמותו) כדי להיות שלם. כאמור, מחקרים מצביעים על קשר חיובי בין מוחצנות לאושר ורווחה נפשית, ולכן בדרך-כלל אין לאדם המוחצן עניין להפוך מופנם יותר.
כיום חודרת הפסיכולוגיה החיובית לחיינו יותר ויותר וקיימת הסכמה רחבה על כך שעדיף לטפח את הצדדים החזקים של המטופל במקום לנסות ולתקן את הצדדים החלשים. תהליך השינוי, בין בעזרת טיפול פסיכולוגי ובין באמצעים אחרים, קשה ביותר, אך כל ניסיון להפוך לטיפוס אחר נידון לכישלון. על האדם המופנם ללמוד להחצין, על ידי השחזת הכישורים המוחצנים הקיימים בו, אך הוא תמיד הוא יישאר מופנם. איזון היא מילת המפתח. כמו במקרים רבים של טיפול פסיכולוגי, חלק משמעותי מהשינוי הוא קבלה של עצמך ושל הזולת וסירוב לעשות כן מוליד הרס עצמי.
בואו לדבר על זה עם בפורום פרפקציוניזם – קשיים ודרכי התמודדות.
קריאה נוספת:
העצמאות הפרטית שלי: המאבק בהפרעת אישיות תלותית
על מסיכות שלנו: העמדת פנים בחיי היום-יום