חובת החיסיון הרפואי שחלה על המטפל היא ערך עליון, שמעליו נמצא כמעט אך ורק ערך החיים עצמם. לפחות כשמדובר בשוק הפרטי המטפל ידווח על הטיפול לגורמים חיצוניים אך ורק כשהמטופל עלול לסכן את חייו (כלומר, כשקיימת סכנת התאבדות ממשית) או את זולתו. במקרים, שבהם נדרשת העברת מידע בין גורמים מטפלים שונים, המטפל מורשה לעשות זאת רק אחרי שהמטופל חתם על ויתור על סודיות רפואית. בשירות הציבורי, לעומת זאת, המצב שונה במקצת. זהות המטופל ידועה לחברי הצוות האחרים והתיק הרפואי שלו פתוח בפניהם, אולם חלה עליהם חובת חיסיון. עם זאת, הפנייה לטיפול במרפאות לבריאות הנפש הציבוריות מדווחת למשרד הבריאות, דבר המונע ממטופלים רבים שאינם יכולים להרשות לעצמם טיפול פרטי מלפנות לטיפול בשירות הציבורי.
האם הכול נשאר ביני ובין המטפל?