מַיִם רַבִּים / דליה רביקוביץ
אֳנִיָּה
צָפָה בְּלִי עֹגֶן.
יֵשׁ לָהּ מִפְרָשׂ
אֲבָל בַּיָּם אֵין רוּחַ.
הַיָּם מִתְרַחֵב
הוּא נִשְׁפַּךְ לָאוֹקְיָנוֹס.
מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק
אֵין צֵל.
הָאֳנִיָּה עַתִּיקָה
מִן הַמֵּאָה הֶחָמֵשׁ עֶשְׂרֵה.
אֵין לָהּ מָנוֹעַ.
הִיא הִפְלִיגָה לְהֹדּוּ.
הַלֶּחֶם הִתְעַפֵּשׁ.
פָּרְצָה בָּהּ מַגֵּפָה.
הַמִּפְרָשׂ קָרוּעַ.
הַמַּיִם אָזְלוּ.
אוּלַי סִירַת יְלִידִים תַּגִּיעַ
וְתָבִיא תִּירָס
אוֹ מַשֶּׁהוּ לִבְלֹעַ.
רַב הַחוֹבֵל נוֹאָשׁ
הוּא קוֹפֵץ לַמַּיִם.
מוּטָב לוֹ לִטְבֹּעַ.
בֵּינְתַיִם הוּא צָף
בְּסָמוּךְ לָאֳנִיָּה.
הַחוֹבֵל הַשֵּׁנִי מִסְתַּכֵּל בְּמִשְׁקֶפֶת.
אֵין הוֹדוּ וְאֵין לֶחֶם.
אֵין בַּשַּׂר וְאֵין דָּגִים.
מַלָּח אֶחָד נָעַץ שִׁנָּיו בְּקֶרֶשׁ רָקוּב.
הָרָעָב אִיֵּם.
הָאֳנִיָּה לֹא תַּגִּיעַ לְשׁוּם מָקוֹם.
הָאֳנִיָּה הַזֹּאת
הִיא דָּלִיָּה מָרִיָּה
הִיא תִּטְבַּע הַיּוֹם.
הִיא טוֹבַעַת הַיּוֹם.
ארסנל הפתגמים, שנועדו לנחם אותנו בשעת צרה, חוצה תרבויות, שפות ואמונות וכולל רציונליזציות הקוראות לנו להסתכל על חצי הכוס המלאה: 'כל עכבה לטובה', 'מה שלא מחסל – מחשל', 'אין רע בלי טוב' וכיוצא באלה אמרות שונות, חלקן מערבות כוח-עליון וחלקן קוראות לו לאדם לעשות על עצמו מניפולציות קוגניטיביות בכוחות עצמו.
בשירה של דליה רביקוביץ הכוס היא אוקיינוס והאוקיינוס ריק. אין שביב של תקווה. אין שמץ של אופטימיות. "כשאני בדיכאון", אמרה רביקוביץ על הדיכאון שלה, "אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר". אלא שלא צריך לסבול מדיכאון קליני, אף לא להיות משורר מיוסר, כדי להגיע לחידלון הקשה, החותך בבשר החי, כפי שהוא מבוטא ב"'מים רבים'" של רביקוביץ. כבר פרויד עצמו כתב ב'תרבות בלא נחת': "למה לנו חיים ארוכים, שחדוותנו בהם כה מועטת ומצוקתנו גדולה כל כך, עד שבבוא המוות הגואל יכולים אנו אך לקדם את פניו בברכה?" (פרויד, 1930: 138).
ואכן, קוגניציות פסימיות, ובתוכן ניבוי העתיד כהיבט של דיכאון, נחשבות בטיפול הקוגניטיבי לפריזמה היחידה, שדרכה ניתן להתייחס לפסימיזם. בק מדבר על "'המשולש הדיכאוני'", הכולל השקפות שליליות של האדם ביחס לעצמו, לסביבה ולעתיד (Beck, 1974). הלחץ העצום שמפעילה התרבות האמריקנית לחשיבה חיובית (e.g., Chang, 2001; Held, 1999; Norem, 2001) לא פסח על הפסיכולוגיה ה'מדעית".
למרות שבחשיבה פסימית יש דיוק רב יותר מאשר בזו האופטימית, היא נחשבת תסמין לדיכאון, שיש לתקנו (Zuckerman et al., 1996). מחקרים מסוימים מצביעים על כך שאנשים דיכאוניים ניחנים בתפיסה מציאותית יותר של חשיבותם, המוניטין שלהם, מיקום השליטה שלהם ויכולותיהם (Dobson & (Franche, 1989). לעומת זאת, אנשים שאינם סובלים מדיכאון נוטים יותר להחזיק בהערכה עצמית מופרזת ולהתבונן על העולם דרך משקפיים ורודים, תוך שימוש בדיסונאנס קוגניטיבי ובמגוון מנגנוני–הגנה. במילים אחרות, עיוותים קוגניטיביים, בצורת אשליות אופטימיות, נחשבות סימן לבריאות נפשית (Cummins & Nistico, 2002; Taylor & Armor, 1996).
אין פירושו של דבר בהכרח, שאדם מאושר חי באשליות. ייתכן גם שאנשים דיכאוניים מחזיקים בעמדות שליליות שאינן מציאותיות. הואיל וקיימת עדות לכך שאשליות חיוביות נפוצות יותר בקרב אנשים בריאים בנפשם מאשר בקרב אנשים דיכאוניים, יש הטוענים שהן תורמות להסתגלות (Taylor & Brown, 1998). חוקרים אחרים הצביעו על כך שהריאליזם הדיכאוני עשוי לבטא פיצוי–יתר על הנטייה הדיכאונית לעיבוד מידע אינטואיטיבי ובלתי מסתגל ע"י הפעלת שליטה רציונאלית מוגזמת במצבים טריוויאליים. לפי גישה זו, ההבדל בין אנשים דיכאוניים ולא–דיכאוניים נעלם בנסיבות משמעותיות יותר. ני וצוקרמן (Knee & Zuckerman, 1988) קראו תיגר על ההגדרהת בריאות הנפש של טיילור ובראון, וטענו שהיעדר אשליות מופיע אצל אישיות חסרת הגנות וחסרת שליטה בתוצאות של מעשיהם. הם מציגים עדות לכך שאנשים נחושים בדעתם חשופים פחות לאשליות אלו.
על אף תופעת הריאליזם הדיכאוני, המצביעה על נטייתם של אנשים דיכאוניים (המאופיינים ע"יעל–ידי תפיסה פסימית), לתפוס את המציאות בצורה מדויקת יותר, רואים כאמור המטפלים הקוגניטיביים את הנטיייה הפסימית בכלל ואת הניסיון לנבא את העתיד בפרט כעיוות שיש לתקנו בטיפול. זאת, דווקא כאשר ברשימת העיוותים הקוגניטיביים נוכל למצוא את "'אשליית השליטה'" (illusion of control), שהיא אופטימית מטבעה. זוהי הנטיייה של האדם להאמין שהוא יכול לשלוט, או לפחות להשפיע, על תוצאות שאין לו עליהן שליטה בעליל (Langer, 1982). בניסוח אקזיסטנציאליסטי יותר, ניתן לומר שבני–אדם מתקשים להכיל את חרדת אי–הוודאות.
הקלידו אם תקלידו את צמד המילים 'positive thinking' במנוע החיפוש של גוגל ותמצאו לא פחות מ–11,300 ספרים העוסקים בחשיבה חיובית! על רקע זה, מעניין להיזכר באסופת המאמרים המחקריים, 'אופטימיות ופסימיות', בעריכת אדוארד צ'אנג (Chang, 2001), שראתה אור בשנת 2001 דווקא בהוצאת האיגוד הפסיכולוגי האמריקני, בתרבות שמכריחה אנשים לחייך.
הספר מחולק לשישה חלקים. החלק הראשון מתמקד בהמשגת האופטימיות והפסימיות מנקודות מבט פילוסופיות, היסטוריות ותיאורטיות. מקורות האופטימיות והפסימיות נעוצים בפילוסופיה (Baily, 1988), ובהתאם לכך מתחילים דומינו וקונווויי הפרק הראשון בסקירה רחבה של ההקשרים הפילוסופיים וההיסטוריים הקשורים להופעת החשיבה האופטימית והפסימית במערב. הפרק מכסה שתי מאות שנים, החל מרנה דקארט במאה השמונה–עשרה וכלה בכתביו של ויליאם ג'ימס במאה התשע–עשרה. בפרק השני סוקרים קרבר ושרייר את מודל הוויסות העצמי של ההתנהגות, אשר פיתחו ואת קשרו לנטיות מוקדמות לאופטימיות ולפסימיות. הם דנים בתפעול משתנים אלה לאור מחקרים שראו אור לאחרונה בהקשר של תיאוריית האסון (catastrophe theory), ונוגעים בהבחנה מהותית בין פסימיות של האדם החרד, הגורמת לו להתכונן באופן מעשי לתסריט הגרוע ביותר, ובין לבין זו האופיינית לאדם הדיכאוני, שאותו תסריט משתק אותו וגורם לו לחוש חוסר חוסר–אונים וחוסר תקווה. בפרק השלישי סוקרים גילהאם, שאטה, רייביץ וזליגמן את הספרות התיאורטית והאמפירית הקשורה לחקר האופטימיות והפסימיות במסגרת של סגנון ההסבר שנותן האדם להתרחשויות, כשתשומת–לב מיוחדת מוקדשת לנושאים תיאורטיים ומתודולוגיים. בפרק הרביעי מציגה ג'ולי נורם, מחברת הספר "'כוחה החיובי של חשיבה שלילית'" (The positive power of negative thinking) דגש נגדי לתפיסה, לפיה אופטימיות טובה תמיד ופסימיות רעה תמיד. ההבחנה בין הפסימיות של האדם החרד לבין זו של הדיכאוני, והאפשרות שפסימיות מהווה דרך התמודדות מעשית, קוראות תיגר על תפיסת הפסימיות כחלק בלתי–נפרד מדיכאון על–ידי חסידי הטיפול הקוגניטיבי, מצד אחד, ועל הלחץ העצום המופעל בתרבות המערבית, בייחוד האמריקנית, לחשיבה חיובית. בסוקרה מחקרים על פסימיזם הגנתי ומחקרים מעודכנים על קוגניציה חברתית, מתמקדת נורם ביתרונות האפשריים של השימוש באסטרטגיה פסימיסטית כהפעלה מוטיבציונית. בפרק החמישי סוקרים שניידר, סימפסון, מישל ושיבנס עבודות תיאורטיות ומחקריות הקשורות לחקר התקווה ומבחינים בין תקווה לאופטימיות.
מתוך ראיית בני–האדם כיצורים ביו–פסיכולוגיים, בוחנים שלושת החלקים הבאים את תפקיד האופטימיות והפסימיות לאורך הממדים הביולוגיים–פיזיולוגיים, הפסיכולוגיים והחברתיים–תרבותיים. החלק השני מתמקד בגורמים הפיזיים והביולוגיים הקשורים לאופטימיות ופסימיות. בפרק השישי, שנכתב ע"י פיטרסון ובוסיו, מתוודע הקורא להערכה ביקורתית של הספרות האמפירית הכורכת אופטימיות עם בריאות, כשדגש מיוחד מושם על עבודות המבוססות על סגנון ההסבר של האדם. בפרק השביעי מציגים אפלק, טנן ואפטר בפני הקורא את פרדיגמת תהליכי היומיום שלהם וסוקרים את ממצאיהם על הקשר בין נטייה מוקדמת לאופטימיות לבין מחלות כרוניות. בפרק השמיני מספק צוקרמן סקירה ודיון מלומדים על היסודות הביולוגיים של אופטימיזם ופסימיזם, כפי שהם מתייחסים לתכונות כמו מוחצנות ונוירוטיות.
חלקו השלישי של הספרו מתמקד בגורמים הפסיכולוגיים הקשורים לאופטימיות ופסימיות. הפרק התשיעי, של מאת שרייר, קרבר וברידגס, מציע לקורא סקירה מעודכנת של הספרות התיאורטית והאמפירית המערבת מחקרים הקושרים אופטימיות תכונתית לרווחה פסיכולוגית, ודיון בתפקיד ההתמודדות להבנת קשר זה. בפרק העשירי, אשר נכתב בידי אספינוול, ריכטר והופמן, נמשכת ההתבוננות בגורמים העשויים להסביר את הקשר בין אופטימיות תכונתית ורווחה נפשית, לרבות גמישות בהתנהגות, באמונות ובקשב ממוקד. בפרק האחד–עשר סוקרים בראון ומרשל תוצאות מסדרה של מחקרים שנערכו לאחרונה, ובוחנים את התרומה היחסית של ציפיות נמוכות, בינוניות וגבוהות לרמת ביצוע ורווחה פסיכולוגית. הממצאים שהם מציגים מעניינים ומאתגרים את התפיסה הפשטנית, לפיה קיים קשר חד–חד–ערכי בין אופטימיות ורווחה פסיכולוגית.
החלק הרביעי מתמקד בגורמים החברתיים–תרבותיים הקשוריות לאופטימיות ולפסימיות. בפרק השנים–עשר סוקר העורך צ'אנג עצמו כמה מהממצאים הראויים לציון, שנמצאו במחקרים שנערכו בשנים האחרונים והשוו אופטימיות ופסימיות בין קבוצות תרבותיות שונות (מזרחיות ומערביות). הוא דן בכמה השתמעויות של ממצאים אלה לחיי היום–יום. צ'אנג מדגיש בפרקו את התפיסה, לפיה אופטימיות היא דבר טוב ופסימיות היא דבר רע, ומציין שהיא אינה מועילה להבנת כל הקבוצות התרבותיות. בפרק השלושה–עשר דן דמבר בפיתוח כלי למדידת אופטימיות–פסימיות, וסוקר את הממצאים הקושרים אופטימיות ופסימיות עם מערך נתונים שלם של משתני אישיות ומשתנים חברתיים. פרק זה ניחן גם בחשיבות היסטורית בכך שהכלי שפיתחו דמבר ועמיתיו תרם להגדרת אופטימיות ופסימיות כשני מבנים אישיותיים בלתי–תלויים.
החלק החמישי של הספר מתמקד בעיצוב הנטיות לאופטימיות ולפסימיות בילדים ובבוגרים. בפרק הארבעה–עשר סוקרים גילהאם, רייביץ ושאטה את הספרות על טיפול בדיכאון ובמניעתו בקרב ילדים בסיכון עם תשומת–לב מיוחדת על פיתוח חוסן בילדים על–ידי שינוי סגנון ההסבר האישי שלהם. בפרק החמשה–עשר מספקים פרטצר ווואלש לקורא סקירה מקיפה של הספרות הקלינית והאמפירית הקשורה למאמצים לעצב אופטימיות ופסימיות בקרב מבוגרים, ומציעים טכניקות והמלצות להתערבות.
לבסוף, מסכם החלק השישי את הספר תוך התמקדות בעתיד הידע והמחקר בתחום האופטימיות והפסימיות. בפרק הששה–עשר טוענים נורם וצ'אנג בזכות גמישות גדולה יותר בכל הקשור לדרך שבה אנשים חושבים על אופטימיות ופסימיות. הם מאירים מספר נושאים חשובים הדורשים התייחסות, אם ברצוננו להשיג אמצעים טובים יותר להערכת המשמעות של אופטימיות ופסימיות בחיינו.
מקור המילה "'פסימיזם'" הוא במילה הלטינית pessimus, שפירושה "'הגרוע ביותר'". היא מבטאת את ניצחון הרע על הטוב, את האמונה שהעולם הנחווה על–ידינו הוא הגרוע ביותר האפשרי ושדברים יהפכו להיות גרועים יותר ויותר. המונח, שמקורו בפילוסופיה של שופנהאואר, אומץ והוגדר באופן חד–משמעי כאויב החד–משמעי והאולטימטיבי של הרווחה הנפשית והבריאות הנפשית הן על–ידי מייסדי הטיפול הקוגניטיבי, הרואים בו תנאי הכרחי ומספיק לדיכאון, והן על–ידי התרבות המערבית, ובעיקר האמריקנית, שהולידה תעשייה עצומה של מדריכי חשיבה חיובית והפעילה לחץ עצום על אנשים פסימיים לאמץ דרכי חשיבה המנוגדות למזגם, אישיותם וטבעם הבסיסי.
על הפסימיסט של ימינו נגזרו, נוסף על מצוקתו הבסיסית ההתחלתית, בדידות ונידוי חברתיים. הקושי הרגשי של הבריות להכיל חוויות שליליות, בעיקר את אלו של הזולת, מאלצים אנשים בעלי השקפת עולם פסימית לשנות את עמדתם, או לפחות לא לבטאה בקול רם, כשהם בחברת אנשים. הם יכולים לעשות זאת, לכל היותר, בחדר הטיפולים הפסיכותרפויטי – וגם זאת באופן מוגבל מאוד. אם הגיעו לטיפול התנהגותי–קוגניטיבי, תוכרז מלחמת חורמה על הפסימיות שלהם. בגישות פסיכודינאמיות ייערך ניסיון להכיל את הרגשות השליליים הקשים, את התסריטים הגרועים ביותר, את התחזיות הקשות מנשוא, של הפסימיסט, אך גם כאן יהיה סדר–יום סמוי של שאיפה למזער את הפסימיות של המטופל ולמקסם את האופטימיות.
מטופל שלי, שפיתח חרדות קשות בקשר למלחמה הצפויה עם סוריה, חרד מהמלחמה. ניסינו להבין ממה הוא פוחד ולפרוט את החרדה לפרוטות. התסריטים הגרועים ביותר שלו נתגלו כמשאב עצום להתכוננות. אם ייפול טיל על דירתו החדשה, ישנם נהלים ברורים להתמודדות. אם ימות, ייגאל בבת אחת מייסוריו הרבים. תרגום התסריט הגרוע מכול, ה– pessimus, לתכנית התמודדות אופרטיבית היא הוא אמצעי טיפולי ממדרגה ראשונה. למעשה, קל יותר לעבוד איתה מאשר עם מטופל השוגה באשליות.
המקראה של צ'אנג, תוצר–נגד של אותה תרבות אמריקנית המחייבת 'חשיבה חיובית', נותנת לגיטימציה מדעית וטיפולית כאחד לקיומה של הפסימיות, מבלי שברירת המחדל שלנו הן כציבור הרחב והן כציבור המטפלים תהייה לחייב את הפסימיסט "'להמיר את דתו'". התסריט הגרוע ביותר נתפס, בעיקר במאמרה של ג'ולי נורם, כתכנית המגבירה את סיכויי ההצלחה. כמובן, שבגלל הרגשות הנלווים לפסימיות ירגיש הפסימיסט תמיד יותר רע מן האופטימיסט, אך אין פירושו של דבר חידלון וחוסר–אונים, אלא לעיתים קרובות, אם הוא מנוצל נכון, יכול הפסימיזם להיות מנוף מוטיבציוני ומעשי לנקיטת הצעדים המציאותיים ביותר במציאות לא קלה.
ביבליוגרפיה
פרויד, זיגמונד (1930) תרבות בלא נחת. מתוך 'כתבי זיגמונד פרויד, כרך חמישי'. תל-אביב: הוצאת 'דביר', 1968.
רביקוביץ, דליה (2006) 'מים רבים'. תל-אביב: הוצאת 'הקיבוץ המאוחד'.
Bailey, J. (1988). Pessimism. New York: Routledge.
Beck, A. T. (1974). Depressive neurosis. In S. Arieti (Ed.), American handbook of psychiatry: Vol. 3 (2nd ed., pp. 61-90). New York: Basic Books.
Chang, E. C. (2001). Optimism and pessimism: Implications for theory, research, and practice. Washington, DC: American Psychological Association.
Cummins, R. A., & Nistico, H. (2002). Maintaining life satisfaction: The role of positive cognitive bias. Journal of Happiness Studies, 3, 37-69
Dobson, K., & Franche, R. L. (1989), Aconceptual and empirical review of the depressive realism hypothesis. Canadian Journal of Behavioral Science, 21, 419-433.
Held, B. (1999). Stop smiling – start kvetching: A5-step guide to creative complaining. Brunswick, Main: Audenreed Press.
Knee, C. R., & Zuckerman, M. (1998). A non-defensive personality: Autonomy and control as moderators of defensive coping and self-handicapping. Journal of Research in Personality, 32, 115-130.
Langer, E. J. (1982). The illusion of control. In Kahneman D., Slovic P., & Tversky, A. (Eds.). Judgment under uncertainty: Heuristics and biases. New York: Cambridge University Press.
Norem, J. J. (2001). The positive power of negative thinking. Cambridge, MA: Basice Books.
Taylor, S. E., & Armor, D. A. (1996). Positive illusions and coping with adversity. Journal of Personality, 64, 873-898.
Taylor, S. E., Brown, J. D. (1988). Illusion and well-being: A social psychological perspective on mental health. Psychological Bulletin, 103, 193-210.
Zuckerman, M., Knee, C. R., Kieffer, S. C., Rawsthorne, L., & Bruce, L. M. (1996). Beliefs in realistic and unrealistic control: Assessment and implications. Journal of Personality, 64