ד"ר גידי רובינשטיין^*

בימים אלה, כשחלק מהציבור הישראלי קם לבקש סליחות עם שחר, כשהימים הנוראים בפתח, כאשר אנחנו מצווים לבקש סליחה בכל מה שקשור ביחסים בין אדם לחברו, כדאי לחשוב לרגע על הסליחה מנקודת מבט פסיכולוגית.

התפיסה הפסיכואנאליטית

הטיפול הפסיכולוגי הפסיכודינאמי המסורתי נשען על מבנה האישיות עפ"י פרויד. במודל זה מחולקת האישיות לשלושה חלקים: הסתמי (ID), אותו חלק לא-מודע של האישיות שבו נמצאים דחפי המין והתוקפנות, האני העליון (SUPER EGO), שבו נמצאים הערכים והאיסורים החברתיים והמצפון והאני (EGO), שתפקידו לתווך בין הסתמי והמציאות (באיזה תנאים לגיטימי מבחינה חברתית לתת פורקן לדחפי המין והתוקפנות ובאיזה לא?) וכן בין דחפים אלה ובין האני העליון (מה מותר ומה אסור מבחינה מוסרית?)

מטרת הטיפול ברוב האנשים הסובלים מסימפטומים של חרדה ודיכאון המטרה היא להעלות את הדחפים והמשאלות הלא מודעות למודע, לתת לגטימציה לבטא כעסים על מי שפגע בנו, לפעמים אפילו להתעמת איתו ו"להחזיר" לו (אם בחדר הטיפולים ואם הלכה למעשה במציאות). באופן כללי, הנחת העבודה היא שהסימפטומים הנוירוטיים הללו נוצרו, בין היתר, כתוצאה מאני עליון נוקשה ומעניש מדיי ומטרת הטיפול להביא לשחרור, ליבראליזציה, של האני העליון, או במונחים של "הימים הנוראים", להפוך את האדם להיות מסוגל לסלוח לעצמו. דחפי המין והתוקפנות נתפסים גם הם כלגיטימיים. בטיפול בנפגעי/ות תקיפה מינית, למשל, לעיתים הענשתו או הבאתו למשפט, נתפסת כחלק מהתהליך הטיפולי. הנפגע חסר האונים מתמלא כוח מכך שהוא יכול להשיב מלחמה שערה באמצעים לגיטימיים שהעמידה לרשותו החברה (משטרה, בית משפט וכד'). לעיתים קרובות נשמעת טענה (בעיקר ע"י הורים של מטופלים) שהטיפול משניא את ההורה על המטופל באפשרו לבטא כלפיו כעס במקום כבוד והוקרת תודה. עוד אחת מהסיבות הרבות לכך שהדת והפסיכואנליזה נמצאות בקונפליקט רב-שנים.

כיצד, איפוא, מתיישבת תפיסה זו עם רעיון הסליחה והמחילה בין אדם לחברו?

המוסר הנוצרי

רק בעשורים האחרונים זכה תהליך הסליחה לתשומת לבם של חוקרים בתחום הפסיכולוגיה והפסיכולוגיה החברתית. מאמרים וספרים פסיכולוגיים על נושא הסליחה החלו להופיע רק בשנות ה-80 של המאה ה-20. קודם לתקופה זו היה נעשה ניתוח תהליך הסליחה רק מנקודת מבט דתית ופילוסופית. אף שלא קיימת היום תמימות דעים באשר להגדרה הפסיכולוגית של תהליך הסליחה, קיים קונצנזוס באשר להכרה בתהליך זה, כתהליך פסיכולוגי, ופורסמו מספר מודלים המתארים את התהליך.

מודלים אלו הושפעו, רובם ככולם, מהמוסר הנוצרי, המבקר את המוסר היהודי, שלכאורה דוגל בנקמה ("עין תחת עין, שן תחת שן"). המוסר היהודי, יש לציין, קרוב הרבה יותר לתיאוריה הפסיכואנאליטית, הרואה את התוקפנות כדחף מולד, אך המוסר הנוצרי מבקר, כאמור, את הנטייה הטבעית של בני האדם להגיב בתוקפנות על תוקפנות. גם מחקרים בתחום הקרימינולוגיה מצביעים על כך שהמוטיבציה העיקרית של הקורבנות ואף של מערכת הענישה והצדק היא הנקמה. ישנם, אמנם, היבטים שיקומיים ביחס המערכת המשפטית לעבריינים, אך העונש (הנקמני במהותו) הוא דבר לגיטימי ואף חינוכי ("למען יראו וייראו").

לפי המוסר הנוצרי, המסר הוא דווקא לא לעשות עוול למי שעשה לך עוול, לא להיגרר לתגובה אלימה גם אם אתה מושא לאלימות.  הרעיון לפיו עדיף לשאת עוול מאשר לעשות עוול הוא, בעצם, רעיון סוקראטי, שבוטא כ-500 שנה לפני הולדת ישו. הביטוי הדרמאטי שמופיע בברית החדשה הוא הושטת הלחי השנייה. התגובה הטבעית היא להחזיר, אך הואיל והמטרה היא להישאר רגוע ולא לקחת חלק בפרובוקציה התוקפנית, המסר הוא לא להגיב לאלימות באלימות.

הפסיכולוגיה של הסליחה

ד"ר רוברט אנרייט מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון נחשב למי שביסס את מקומו של תהליך הסליחה במחקר הפסיכולוגי. הוא ייסד את המכון הבינלאומי לסליחה, יזם מחקרים פסיכולוגיים רבים בתחום זה ופיתח מודל תהליכי של 20 שלבים לסליחה. ד"ר אוורט וורטינגטון, מרצה וחוקר בתחום הסליחה, פיתח את מודל הפירמידה של הסליחה. בין השלבים במודל זה: היזכר בפגיעה; צור אמפתיה; המתנה האלטרואיסטית של סליחה; התחייב לסלוח; התמד בסליחה. ד"ר גיא פטיט מניו זילנד מספק בסיס לצורך וכן ליתרונות שבסליחה וכן לתהליך שבאמצעותו ניתן לסלוח. מחקרים הראו כי אנשים הסולחים לאחרים הם אנשים שמחים ובריאים יותר מאלה הנוטרים טינה.

מדהים לראות שתחום הפסיכולוגיה של הסליחה (psychology of forgiveness), המבוסס כאמור מבחינה פילוסופית על המוסר הנוצרי, הרחיק לכת עד כדי הכוונת הטיפול בתופעות כמו אלימות במשפחה ופגיעה מינית לכיוון של סליחה לתוקף, סליחה הנחשבת שלב בתהליך הריפוי הנפשי של הקורבן. הואיל ורוב נפגעי/ות התקיפה המינית הכירו את תוקפיהם ומאחר שלפי התפיסה הדתית המשפחה היא ערך עליון ולכן יש לשמור על "שלום בית" כמעט בכל מחיר – פסיכולוגים נוצרים רתמו את התהליך הטיפולי לשרת רעיון זה. הנפגעים והנפגעות מתבקשים בעצם "להושיט את הלחי השנייה" כשהם סולחים.

העידן החדש

בניגוד לפרויד, שראה גם את התוקפנות עצמה וגם את הנטייה להגיב אליה בתוקפנות כטבעיות, גם "העידן החדש" המבוסס על תפיסות בודהיסטיות קורא לסלחנות. הבודהיזם קורא ל-loving kindness. הרעיון הבסיסי אינו שכולנו חוטאים, כמו בנצרות, אלא שכולנו בורים וכולנו סובלים. המשותף לשתי התפיסות הוא הרעיון של הסבל האנושי הבסיסי. אנו יכולים באמת לראות שחלק גדול מחסידי "העידן החדש", ובעיקר אלה המוצאים בו נחמה, הם "פליטי" הטיפול הפסיכודינאמי הרואה את התוקפנות כלגיטימית. לעיתים קרובות מדובר באנשים המתקשים מאוד לקבל את הרעיון שתוקפנות היא טבעית, שיצר לב האדם רע מנעוריו, אנשים המתקשים מאוד להתמודד עם תוקפנותם שלהם עצמם והם מוצאים ברעיונות הבודהיסטיים מקום פסיכולוגי ורעיוני להכחיש את קיומה של התוקפנות בקרבם ואצל זולתם.

אתם תחליטו מה מדבר יותר אליכם. כמטפל, המוסר הנוצרי והתפיסה הבודהיסטית לנושא הסליחה נראים לי על-אנושיים ומעודדים הכחשה של התוקפנות המצויה בכולנו ואילו המסר היהודי לבקש סליחה ממי שפגענו בו (ולא מאיזה כוח עליון) כעולה בקנה אחד עם מטרות הטיפול הפסיכולוגי.

ד"ר גידי רובינשטיין הוא פסיכותראפיסט, מרצה בכיר לפסיכולוגיה בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה ומנהל פורום "שרינק פרנדלי" באתר דוקטורס. כתובת אתר הבית שלו: http://www.giditherapy.co.il

אולי תנקי רק חדר אחד?", הצעתי בתמימות לאישה הסובלת שישבה מולי, קובלת קשות על כך שכבר חודש נערמים הכלים בכיור, הדירה מלוכלכת ואין מושיע. וככל שהלכלוך גדל, גובר הדיכאון ולהפך. אך לא. לא למותר לציין שהעצה לא התקבלה. הרודן הפנימי של ס', אישה במיטב שנותיה, ציווה עליה להבריק את הדירה והביט בזעם על פירור אבק שנשאר באחת הפינות. כך עלה מתרגיל בדמיון מודרך שערכנו בחדר הטיפולים. "או הכול או לא כלום" היא הקוגניציה השלטת הן במוחם של פרפקציוניסטים, הן במוחם של דחיינים שהפרפקציוניזם הכניע אותם ומאחר שלא יכלו לעשות הכול אינם עושים דבר והן במוחם של הסובלים מהפרעות נפשיות רבות אחרות הקשורות לפרפקציוניזם. במקרה של ס' עומד הרודן הפרפקציוניסטי הפנימי הן בבסיס הדיכאון הקליני שפיתחה והן בבסיס ההפרעה הכפייתית שלה.

שלושה סוגי פרפקציוניזם

קרוב לשלושים שנה חוקרים הפסיכולוגים פול היוויט וגורדון פלט את הקשר בין פרפקציוניזם והפרעות נפשיות שונות ומצאו קשרים חזקים בין פרפקציוניזם ובין דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה והפרעות נפשיות רבות. הם מבחינים בין שלושה סוגי פרפקציוניזם:

• פרפקציוניזם המכוון כלפי העצמי, שבו האדם דורש שלמות מעצמו בלבד. ממד זה כולל תביעה קשה מהעצמי להיות מושלם, ציפיות עצמיות לא מציאותיות נוכח כישלון, הערכה עצמית מחמירה המתמקדת בחסרונות ובמחדלים של האדם והכללה של ציפיות והערכות אלו לתחומים התנהגותיים שונים. ממד זה, טוענים המחברים, קשור בעיקר להפרעות המערבות ליקויים בתפיסה העצמית כגון דיכאון והפרעות אכילה.
• פרפקציוניזם המכוון כלפי הזולת, הגורר תביעה מהזולת (למשל, ילדים, בני זוג, הכפופים לנו, עמיתינו לעבודה) להיות מושלמים, ציפיות לא מציאותיות והערכה מחמירה של הזולת. הפרפקציוניסט המצפה לשלמות מהזולת סובל מבעיות בין-אישיות, לעיתים עד כדי ניתוק מוחלט של מערכות יחסים שמשמעותיות לו.
• פרפקציוניזם נתפס, שבו התפיסה של האדם היא שהזולת הוא זה שמכתיב לו תביעות לא מציאותיות ומניעים פרפקציוניסטיים ואותו זולת יבוא על סיפוקו רק כאשר אלה ימולאו. ממד זה מכוון כלפי האדם עצמו בכך שהוא טומן בחובו את הדאגה להיעדר פרפקציוניזם של האדם עצמו. המוטיבציה הבסיסית של פרפקציוניסטים כאלה היא לשמור על תחושת השייכות, אשר לפי תפיסתם יכולה להיות מושגת רק אם יהיו מושלמים בעיני הזולת.

פרפקציוניזם סתגלני (adaptive) ופרפקציוניזם פתולוגי

בניגוד לחוקרים אחרים, סבורים היוויט ופלט שכל שלושת הסוגים פתולוגיים. יש המביאים את הדוגמא של ספורטאים מצטיינים לכך שסטנדרטים אישיים גבוהים יכולים לתרום להסתגלות, אך היוויט ופלט סבורים שתפיסה זו פשטנית וכי היא נובעת מבלבול בין הרצון להצטיין והרצון להיות מושלם.

א', סטודנטית ומטופלת, הייתה משוכנעת שהוא חייבת להשיג 100 באחד הקורסים. היא השקיעה רבות בלימודים וכיכבה בכיתה, אך לאחר מכן נכנסה לדיכאון עמוק מלווה מחשבות אובדניות, גם לאחר שקיבלה את הציון המיוחל. "אילו הייתי מוצלחת", טענה המטופלת, "לא הייתי צריכה לעמול קשה כל כך כדי להשיג את ה-100".

חוקרים אחרים מבחינים בין פרפקציוניזם סתגלני (adaptive) ופרפקציוניזם פתולוגי. פרפקציוניסטים משני הסוגים מאופיינים ע"י סטודנטים אישיים גבוהים אך במידה והם אינם עומדים בהם הפרפקציוניסטים הפתולוגיים יחוו לחץ הרבה יותר גדולים מהפרפקציוניסטים הסתגלניים. אלא שהחוקרים אינם מסכימים ביניהם שהבחנה כזו היא הפתרון הטוב ביותר. יש הטוענים שפרפקציוניזם אינו יכול להיות בריא מעצם הגדרתו. הדיון בהסתגלות מתעלם, לעיתים קרובות, מההקשר הקובע האם גישה או התנהגות מסוימת היא סתגלנית. הצבת סטנדרטים גבוהים יכולה להיות בריאה במצב מסוים ולא בריאה במצב אחר, או בריאה עבור אנשים מסוימים ולא בריאה עבור אחרים.

למשל, ג', סטודנט בטכניון, הגיע לטיפול בגלל קושי למצוא בת זוג. הסטנדרטים הגבוהים שהציב לעצמו בלימודיו אכן גרמו לו להצטיין בהם וכבר בשלב די מוקדם נחטף ע"י אחת מחברות ההי-טק לתפקיד בכיר תמורת משכורת עתק. לעומת זאת, כשהפעיל אותם סטנדרטים גבוהים בהתייחסותו לבחורות לא הייתה אחת שעמדה בהם והוא מצא את עצמו משוטט באתרי הכרויות, פוסל ונפסל. במילים אחרות, בסיטואציה שדורשת "זרימה" והסתגלות לא עמד לו כישרונו המופלג בתכנון דברים לפרטי פרטים. המטרה בטיפול בו היא לנסות ולהפוך את הקערה על פיה, כלומר, במקום לשפר את התכנון – לנצל הזדמנויות שקיימות במציאות ואינן קיימות ב"תכנית".

הזולת יעריך אותי רק אם אהיה מושלם

ואולם, סטנדרטים גבוהים לא די בהם כדי להגדיר אדם כפרפקציוניסט ובוודאי שלא כדי להגדיר אדם כסובל מהפרעה נפשית.

אם הקשר בין הסתגלות ופרפקציוניזם שנוי במחלוקת, הרי שההתקדמות בחקר הקשר בין פרפקציוניזם והפרעות נפשיות היא עצומה בשלושת העשורים האחרונים. לגבי סוגים מסוימים של פרפקציוניזם הקשר ברור לחלוטין. למשל, "פרפקציוניזם נתפס" – האמונה שהזולת יעריך אתכם רק אם תהיו מושלמים – נמצא קשור לדיכאון ולבעיות אחרות, כולל אובדנות. התלות הקיצונית בהערכת הזולת רומזת על קושי ניכר, לעיתים חוסר יכולת מוחלט, של האדם לסמוך על הערכתו שלו עצמו. במילים אחרות, הוא אינו משמש עוגן לעצמו ומשתדל להיות מושלם משום שכך, ורק כך, יעריכו אותו, עפ"י תפיסתו. רוב, אם לא כל, הערכתו העצמית תלויה בהערכת הסביבה. אלה בדיוק המאפיינים של חוסר השליטה שחש האדם הדיכאוני: חוסר אונים וחוסר תקווה.

גם פרפקציוניזם המכוון לזולת מעורר בעיות, ביניהן הנטייה לדרוש שלמות מחברים, משפחה, עמיתים לעבודה ואחרים. הדבר הרסני במיוחד לגבי יחסים אינטימיים. פרפקציוניזם מסוג זה גם מקשה על מציאת בן או בת זוג, כמו במקרה של ג', וגם על שימור הזוגיות. אם אתם דורשים מבני זוגכם להיות מושלמים ואתם ביקורתיים כלפיהם, צפויות לכם בעיות ביחסים.

לגבי הסוג השלישי של הפרפקציוניזם, זה המכוון כלפי העצמי, התמונה פחות ברורה. ההפרעה הקשורה ביותר לסוג זה של פרפקציוניזם היא הפרעות אכילה ובעיקר אנורסיה נברוזה. מקובל לראות בסוג זה של פרפקציוניזם יותר גורם סיכון, או פגיעות, להפרעות נפשיות ולא הפרעה בפני עצמה. פרפקציוניסטים מסוג זה הבאים בדרישות אל עצמם בלבד מתמודדים היטב במצבים הטומנים בחובם מעט לחץ, אך הם נוטים יותר לדיכאון, חרדה וחשיבה אובדניות, כאשר דברים משתבשים.אף שסוג זה של פרפקציוניזם נחשב מסתגל ובריא, יש הטוענים שכאשר פרפקציוניסטים אלה נקלעים למצבי לחץ, יכולת ההתמודדות שלהם נפגעה.

שלושת הסוגים מהווים גורמי סיכון היוצרים לחץ (למשל, מרדף אחר מטרות לא מציאותיות הגורם להתרחשות אירועים מלחיצים), ציפייה ללחץ המתייחסת לעתיד (למשל, עיסוק-יתר בגורמי לחץ שעלולים להתרחש), הנצחת הלחץ ע"י חיטוט עצמי וקידום הלחץ ע"י תבוסתנות, האשמת עצמי בכישלון, או הכללת-יתר של אירועים שליליים(למשל, אם קיבלתי ציון נמוך בבחינה פירושו של דבר שאני טיפש באופן כללי).

פרפקציוניזם כגורם סיכון להפרעות נפשיות

ואכן, פרפקציוניזם, כך מראים המחקרים, משפיע לרעה על המשאבים האישיים והבין-אישיים של האדם. הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי באמונות השליליות המאפיינות דיכאון הוא הטיפול המומלץ ביותר בספרות הקלינית לטיפול בפרפקציוניזם. דיכאוניים, כך מסתבר, סובלים מאותם עיוותים קוגניטיביים שמהם סובלים פרפקציוניסטים. בראש עיוותים אלה מככבת הגישה של "או הכול או לא כלום", כמובן. עיוות נוסף הוא ההכללה המוגזמת של אירועים שליליים. במילים אחרות, אם קרה דבר-מה שלילי הפרפקציוניסט יראה את עצמו אחראי לכך ואם לא די בכך, הוא גם יכליל את האירוע השלילי לתחומים אחרים, ובמקרים קיצוניים לחייו בכללותם. אם נחזור לדוגמא של קבלת ציון נמוך בבחינה מסוימת, אזי הפרפקציוניסט (וגם הדיכאוני) ירגיש שהוא זה שאחראי לכישלון (בניגוד לאחרים שיכולים להאשים את המורה או הבחינה הקשה ואפילו להיות מאוד ספציפיים ולומר שהמורה המסוים הזה קם באותו יום עם מצב רוח רע וחיבר בחינה קשה) ולא פחות מכך, שהוא לא מוכשר באופן כללי (גם אם הצליח ברוב הבחינות האחרות).

גישה טיפולית אחרת, מסורתית יותר, היא הגישה הפסיכודינאמית, המבוססת על עקרונות הפסיכואנליזה. כשמדובר בפרפקציוניסטים מוקד הטיפול יהיה האני-העליון (superego), אותו חלק של האישיות, שמייצג את הערכים המוסריים והמצפון ואת "האני האידיאלי" (מה שהייתי רוצה להיות). חלק זה הוא, בעצם, מותר האדם מן הבהמה והוא חיובי בעיקרו. הוא זה המאפשר לנו להתייחס לזולת ולא רק על עצמנו וכולל ערכים יפים של "בין אדם לחברו". ואולם, כאשר הוא נוקשה ומחמיר מדיי, הוא עלול לייסר ולגרום רגשות אשמה, ייסורי מצפון ותחושת אחריות גדולה מדיי. בטיפול בפרפקציוניסטים המטרה תהייה ריכוך והגמשה של האני-העליון, של הסטנדרטים המחמירים שהוקנו להם ע"י הוריהם והעשרת טווח הראייה משחור-לבן לגווני הביניים.

עדיין לא הוצע טיפול ספציפי לפרפקציוניזם שלא נלווית לו הפרעה נפשית ולרוב סיבת הפנייה לטיפול היא אחרת. כאמור, מחקרים מצביעים על פרפקציוניזם כגורם סיכון ליותר ויותר הפרעות נפשיות ועל רקע ממצאים אלה, הוא משמש עוד מסגרת התייחסות לטיפול בהפרעה שממנה סובל הפרפקציוניסט.

אחת ההפרעות הראשונות שנמצאו קשורות לפרפקציוניזם היא הפרעות אכילה. רמות גבוהות יחסית של פרפקציוניזם עלולות לחבל בסיכויים שאדם יחפש עזרה לטיפול בקשייו. סגנונות הצגה עצמית פרפקציוניסטיים, כמו הסתרת הסימפטומים או כל ביטוי אחר של חוסר מושלמות, מקשים מאוד על אנשים הסובלים מהפרעות אכילה לקבל טיפול ב"הפרעה" או ב"בעיה". לעיתים קרובות, הפנייה הראשונה לטיפול תהייה תוצאה של לחץ שמופעל ע"י בני משפחה או המעביד והיא לא תתקבל בברכה ע"י המועמד לטיפול. מרגע שאדם הסובל מהפרעת אכילה פנה לטיפול עלול הפרפקציוניזם לחבל בהתפתחות הברית הטיפולית. סגנונות הצגה עצמית פרפקציוניסטיים עלולים להוות מכשולים לחשיפה העצמית הנדרש ליצירת קשר טיפולי.

פרפקציוניזם המכוון כלפי העצמי קשור קשר הדוק לביקורת עצמית ולכן דיון בבעיות עלול לגרום למטופל כאב וסבל. יתר על כן, בעיקר באנורקסיה נברוזה המטופל אינה חווה את ההפרעה כהפרעה והירידה במשקל עולה בקנה אחד עם ערכים ונורמות חברתיות המעודדות זאת בצורה מוגזמת, דבר המחבל גם הוא בקשר הטיפולי והמטפל עלול להיתפס כגורם המעודד כישלון שמשמעותו עבור המטופל היא עלייה במשקל וויתור על השגת מטרות.

הצורך של ס', שתוארה בתחילת המאמר, בניקיון מושלם – צורך שלא אפשר לה להתחיל לנקות את הדירה – ממחיש היטב את הקשר בין פרפקציוניזםוהפרעה כפייתית(OCD), קשר שצוין עוד בתחילת המאה הקודמת ע"י הפסיכיאטר ז'אנה. פסיכואנליטיקנים מדגישים את הפרפקציוניזם בהסברים התיאורטיים של OCD. כך, למשל, ג'ונס תיאר את לב ה-OCDכ"התעקשות חסרת סובלנות ופתולוגית על צורך מוחלט בעשיית דברים ב'דרך הנכונה'." ואכן, הקושי לקבל את העובדה שיש יותר מדרך אחת לרומא מאפיין גם פרפקציוניסטים וגם אנשים הסובלים מהפרעה כפייתית. מבחינה זו הרובוט שרכשתי לאחרונה שמטייל בבית ושואב לכלוך מהרצפה והשטיחים גמיש הרבה יותר. כשהוא נתקל בקיר או במכשול אחר, הוא פונה מייד לאפיק פנוי. פרפקציוניסטים ואנשים הסובלים מ-OCD, לעומת זאת, מתעקשים "ללכת עם הראש בקיר". לפעמים ההתעקשות מניבה פירות ועל הדרך האנרגיה מידלדלת והסבל רב ולפעמים היא אינה מניבה פירות, אך המטופל אינו לומד מהניסיון.

גם תיאוריות התנהגותיות וקוגניטיביות מדגישים את הקשר בין שתי התופעות, כאשר נושאים כמו צורך בשליטה מוחלטת על הסביבה ובוודאות וחשש עצום מביקורת שולטים בכיפה. מקפול וולרשטהיים הציעו מספר אמונות פרפקציוניסטיות המאפיינות מטופלים הסובלים מהפרעה הכפייתית, ביניהן האמונה

שעליהם להיות מוכשרים, מספקים והישגיים בצורה מוחלטת ומכל הבחינות האפשריות והאמונה שטעויות וכישלונות בהשגת המטרה הן הרות אסון וראויות לעונש.

פרפקציוניזם ווורקוהוליזם

מחקרים רבים מצביעים על הקשר בין התמכרות לעבודה ופרפקציוניזם. מהסתכלות במערכות הרווחה לעובדים של מפעלי הי-טק וחברות מתקדמות אחרות, מתקבל הרושם שמקומות עבודה אלה מעודדים את הפרפקציוניסט להיות וורקוהוליסט. הן מאפשרות לו לספק יותר ויותר צרכים המסופקים בדרך-כלל ע"י חברים ומשפחה בתוך מקום העבודה, כך שלא יצטרך, חלילה, לעזוב את מקום העבודה לזמן רב מדיי. מבט חטוף באזור הרווחה לעובד באתר "סלקום" מלמד כי בשם ערכים של אתיקה ארגונית ותעסוקתית, מציעה החברה לעובד חדר כושר ופעילות ספורטיבית ענפה, "כסף סלקום" (סכום כסף המוענק לכל עובד לצריכת פעילות פנאי), הסעות מרחבי הארץ, מתונות בחגים ובאירועים אישים, טקסים באירועים משמעותיים למשפחות העובדים, מעבר לכיתה א', חגיגות בר מצווה וגיוס לצה"ל, טיולים, ימי כייף וימי גיבוש, ערבי צוות והוואי, מגוון הטבות והנחות ל"סלקומאים" ו"חמישי בשדרה", מכירות מיוחדות ל"סלקומאים" לקראת סופי שבוע וחגים בהם נמכרים פרחים, עוגות, פיצוחים ועוד. במפעלי הי-טק ביפן מוצעים לעובדים אפילו שירותי גיישות כדי לשלב את המהנה עם המועיל. השליטה, שלא לומר השתלטות, החברה על כל מילימטר רבוע בחייו האישיים של העובד מוחלטת כמעט. האם הדבר טוב לעובד ואפילו טוב למקום העבודה עצמו?

במחקר שראה אור לאחרונה בכתב-העת Industrial Healthהציבו לעצמם החוקרים כמטרה לחשוף את הפוטנציאל ההרסני שטומן בחובו וורקוהוליזם, הקשור קשר הדוק לפרפקציוניזם, בעיקר כזה המכוון כלפי העצמי. החוקרים הבדילו בין וורקוהוליזם ובין מחויבות לעבודה ובדקו את הקשר של שני משתנים אלה לרווחה נפשית על מדגם שמנה 776 עובדים יפניים. הם ציפו למצוא קשר בין וורקוהוליזם ורווחה נפשית ירודה, שתתבטא בלחץ פסיכולוגי רב וסימפטומים גופניים, בחוסר שביעות רצון הן מהעבודה והן מחיי המשפחה וברמת ביצוע נמוכה בעבודה עצמה. לעומת זאת, מחויבות לעבודה אמורה, לדעתם, להימצא בקשר חיובי עם רווחה נפשית. ואכן, הניתוחים הסטטיסטיים המורכבים שערכו החוקרים גילו שוורקוהוליזם היה קשור לפגיעה ברווחה הנפשית, שהתבטאה בעיקר בלחץ פסיכולוגי ובתלונות גופניות) והיה קשור קשר שלילי לשביעות רצון מהחיים, בעיקר בכל הקשור לסיפוק מחיי המשפחה ואף מהעבודה עצמה. לעומת זאת, מסירות לעבודה לא פגעה באיכות החיים ואף הייתה קשורה קשר חיובי לשביעות רצון מהחיים ולרמת ביצועים בעבודה. החוקרים מציעים, אפוא, לא לבלבל בין התמכרות לעבודה ומסירות לעבודה הנמצאים בקשרים מנוגדים לרווחה נפשית. כשביקשו את פרויד, שעסק כל חייו בפסיכופתולוגיה, להגדיר בערוב ימיו מהי בריאות נפשית הוא הגדירה כ"יכולת לאהוב ולעבוד". כלומר, פרודוקטיביות בעבודה בהחלט נחשבה בעיניו סימן לבריאות נפשית, אך לא התמכרות אליה, שכן הגדרתו הקצרה משאירה מספיק מקום לאהבה.

ע', בן 27, פרפקציוניסט, וורקוהוליסט וסובל מדיכאון עמוק, שהיה במשך שנים רבות עמיד לכל טיפול תרופתי נוגד דיכאון שניסה. בצד הדיכאון הקשה בולטות תכונות אובססיביות שהן בבחינת "חרב פיפיות", אשר קידמו ומקדמות אותו מאוד בלימודיו ובעבודתו אך מקשות לעיתים על הסתגלותו החברתית. הוא מקפיד על קלה כעל חמורה, יורד לפרטים הקטנים ביותר, משקיע, דבק במטרה ומתמיד, מצד אחד, אך ציפייתו לגישה דומה מצד הסובבים אותו מקשה על הסתגלותו וגורמת לו כעס, תסכול וחיכוכים עם הסביבה, מצד שני.

באופן "מסורתי", רואה הפסיכותרפיה הן את הדיכאון והחרדה של ע' והן את הקווים האובססיביים שבאישיותו כתופעות הדורשות שינוי. אלא שנטיות אובססיביות הן עקשניות וסרבניות. יתר על כן, הן מספקות למטופל תחושת שליטה ומגנות עליו, גם אם יש לכך מחיר. מצד שני, כאמור, הן לא רק מזיקות ל-ע', אלא אף עוזרות להגיע להישגים לא רק בלימודיו ובעבודתו, כי אם גם בהשגת זוגיות ובשמירה עליה. הוא בן זוג נאמן, מסור, אמין, בעל סטנדרטים מוסריים גבוהים מאוד וניתן לסמוך ולהישען עליו.

בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי מקובל להציב 'חשיבה חיובית' כמטרה מרכזית. בחלק הקוגניטיבי של הטיפול נערך ניסיון לערער גם אמונות 'שליליות' כמו 'או הכל או לא כלום' (אמונה העומדת בבסיס הפרפקציוניזם) ולהחליפן במחשבות חיוביות, "גמישות" ומסויגות יותר. במציאות האמריקנית ממלאת החשיבה החיובית מקום מרכזי ובכלל, קיים עלינו לחץ עצום להיות אופטימיים כמעט בכל מחיר. גם הפולקלור שלנו שופע אמירות 'חיוביות', כמו "כל עכבה לטובה", "תסתכל על חצי הכוס המלאה" והרשימה ארוכה. למעשה, אפילו שאלות כמו "מה קורה?" או "מה נשמע?" הפכו ל"הכול טוב?". יכולת ההכלה והסובלנות של הזולת להקשיב לדברים רעים שואפות לאפס.

מה בין 'חשיבה חיובית' ל'פסיכולוגיה חיובית'?

המושג 'חשיבה חיובית' זכה וזוכה, כאמור, לפופולאריות רבה והוא מבוסס על הרעיון של שכנוע עצמי (סוגסטיה). בתרבות האמריקנית, שהגיעה עד מהרה לישראל, וכן במסגרת 'טיפולים' המוצעים במסגרת 'העידן החדש' (New Age), קיימת מעין 'הטפה' לחשיבה חיובית והתנגדות נמרצת לכל סוג של חשיבה 'שלילית', גם אם היא כוללת מרכיבים בריאים של ראייה מציאותית מפוכחת והתכוננות לבאות. הטיפול ההתנהגותי-קוגנטיבי (CBT) ה'ממוסד' רואה אף הוא את הפסימיות כאחד מהמרכיבים המרכזיים בעיקר בדיכאון ונערך ניסיון לשנות את האמונות השליליות הבסיסיות האופייניות להן, כמו למשל ניסיון לנבא את העתיד. בטיפול הקוגניטיבי הניסיון למגר את החשיבה השלילית ממוקד יותר סביב מחשבות ספציפיות והטיפול דומה יותר ל"ויכוח" על תקפותן מאשר ל"שכנוע" לחשוב 'חיובי'.
הפסיכולוגיה החיובית, לעומת זאת, צמחה על רקע "הזרם השלישי" בפסיכולוגיה, אשר מאגד בתוכו את הגישה האקזיסטנציאליסטית ואת הגישה ההומאניסטית, שתיהן גישות שצמחו אחרי הטראומה הקשה של שואת יהודי אירופה, מתוך אכזבה מהגישה הפסיכואנליטית שהתמקדה בפתולוגיה והטיפול לפיה היה ארוך ומיועד למתי מעט, שהיו יכולים להרשות לעצמם אותו מבחינה כלכלית, מצד אחד ומהגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית, אשר באותם ימים ניסתה ליישם מודלים שנבדקו על חיות מעבדה על התנהגות בני-אדם, מצד שני. בזרם השלישי בפסיכולוגיה נעשה ניסיון להתמקד בהיבטים החיוביים של הקיום האנושי ושל הנפש האנושית. בניגוד לחשיבה חיובית, שבה נעשה ניסיון לשכנע את האדם להפוך את מחשבותיו השליליות, ולעיתים המציאותיות, לחיוביות, בנויה הלוגותרפיה, המזוהה עם ויקטור פרנקל, למשל, על מציאת משמעות לחיים גם במצבים הקשים ביותר. פרנקל הוא ניצול שואה ששרד את התופת של אושוויץ והוא מתאר בספרו "האדם מחפש משמעות" את השורדים כאלה שהצליחו למצוא משמעות לחיים גם בתוך אותו גיהינום. לדידו, האדם המודרני סובל מ"ריק קיומי", משיעמום, דיכאון, תוקפנות והתמכרויות אשר כדי להינצל מהם עליו לחפש משמעות לחייו.

הגישה ההומניסטית התפתחה בשנות ה-50 והדגישה את הפוטנציאל האישי האינדנבידואלי שקיים בכל אחד מאיתנו, אם רק נרשה לעצמנו להינתק, ולו חלקית, מהנורמות החברתיות ונשאל את עצמנו מה אנחנו רוצים באופן בלתי-תלוי בנורמות אלו שהועברו לנו על ידי הורינו, אשר לרוב גם הם קורבנות הלחץ החברתי לקונפורמיות. גישה זו, בניגוד לגישה הפסיכואנליטית שגורסת כי האדם נולד עם דחף לתוקפנות, רואה הגישה ההומאניסטית את יצר האדם כטוב מנעוריו, כלומר, משתף פעולה עם הסביבה. לפי מאסלו, באותם מקרים שבהם התנאים הסביבתיים מאפשרים זאת, מבקש האדם להגיע למימוש עצמי, לאחר שסופקו צרכיו הבסיסיים יותר. קראל רוג'רס היה שותף להשקפתו של מאסלו, אך טען שמקור קשייו של האדם בעולם המודרני הוא הצורך שלו לקבל אהבה ללא תנאי מהוריו, ומאוחר יותר מהסביבה, בעוד היחס החיובי שמעניקים הן הסביבה הראשונית של הילד והן הסביבה המאוחרת יותר הוא יחס של קבלה על תנאי, המותנית בעמידה בסטנדרטים ובהישגים הנחשבים יוקרתיים בחברה. רק התגברות עליהם באמצעות חוויה מתקנת תשחרר את האדם מהצורך לרצות את הזולת ולהגשים את האינדיבידואלי שבי.

ניסיון מתקדם יותר לחקור את ההיבטים החיוביים של הנפש האנושית ואת יישומיה בטיפול ובחיים בכללותם הוא זה של מרטין זליגמן, מי שנחשב אבי הפסיכולוגיה החיובית. זליגמן עבר תהליך מעניין מחשיבה חיובית לפסיכולוגיה חיובית, כלומר, מטענה שכל אדם יכול ללמוד להיות אופטימי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרו "Learned Optimism" לחקר התנאים המעכבים והמקדמים את האושר האנושי.

אבחון החוזקות במקום אבחון החולשות

לאחר עיסוק אינטנסיבי בניסיון למיין ולקטלג את ההפרעות הנפשיות למדריכי אבחון שונים, ניסתה הפסיכולוגיה החיובית להציע מערך לסיווג של החוזקות והתכונות החיוביות שיש באנשים במטרה לזהות את הטוב שבהם (כלומר, לא להפוך את השלילי לחיובי) ולהגיע באמצעותו להישגים. מערך זה ראה אור בשנת 2004 בספרם של כריסטופר פיטרסון ומרטין סליגמן על חוזקות אופי ותכונות טובות (Character Strengths and Virtues).

לכל אדם יש מספר חוזקות בולטות במיוחד. רוב רובו של הטיפול הפסיכולוגי, גם בימינו, מנסה לאתר דווקא חולשות (בשפה של המודל הרפואי, סימפטומים של הפרעות) ומלמד את המטופל להתגבר עליהן, לעקוף אותן ולהפחית את הסבל מהן בין באמצעות טכניקות התנהגותיות וקוגניטיביות ובין באמצעות טיפול תרופתי נוגד חרדה ודיכאון, בעיקר כשמדובר במצוקה ניכרת. אם נחזור ל-ע', ידידנו הפרפקציוניסט, האובססיבי והפרפקציוניסט מתחילת המאמר, ברירת המחדל בטיפול בו תהייה הכרזת מלחמה על מבנה אישיותי בסיסי זה. כמו בכימותרפיה, קיימת סכנה שטוב ייהרס יחד עם הרע, וזאת כמובן אם הטיפול יהיה יעיל ויצליח. והנה, היסטוריית החיים של ע' מלמדת, שעל אף הסבל הרב שנגרם לו מהסטנדרטים הגבוהים שלו, מהציפייה שגם אחרים ינהגו לפי סטנדרטים אלה ומהניסיון להשליט אותם על הסביבה, הוא הגיע להישגים לא מבוטלים, כמובן בתחום הלימודים והעבודה, אך ראה זה פלא – גם בתחום הזוגיות. בזכות גישתו היסודית, אפילו הכפייתית, ע' הוא בהחלט אדם יציב, למרות סבלו הרב, כזה שאפשר לסמוך עליו ולהישען עליו, תכונות שללא ספק, חשובות בזוגיות.

חיזוק החוזקות במקום תיקון החולשות

לפי גישת החוזקות של הפסיכולוגיה החיובית, לעומת זאת, ניסיון לשפר את החולשות אכן נידון לכישלון או להצלחה מוגבלת מאוד, בצד סבל רב, ואילו הכוונת המטופל אל חוזקותיו תניב השיגים גבוהים, תוך כדי הנאה ומוטיבציה.
בין התכונות החיוביות שמצאו פיטרסון וסליגמן:

• חוכמה וידע (חוזקה המערבת רכישת ידע ויישומו):

1. יצירתיות
2. סקרנות
3. רוחב אופקים
4. האהבה ללמוד
5. תיאום בין תחומי הידע השונים לצורך שיפור מכוון של הרווחה הנפשית

• אומץ

1. גבורה
2. דבקות במטרה
3. יושרה
4. חיות

• אנושיות

1. אהבה
2. נעימות
3. אינטליגנציה רגשית

• צדק

1. אזרחות פעילה, אחריות חברתית, נאמנות ועבודת צוות
2. הגינות
3. מנהיגות

• מתינות וריסון

1. סלחנות וחסד
2. ענווה
3. זהירות
4. ויסות עצמי ושליטה עצמית

• התעלות

1. הערכת היופי והמצוינות
2. הכרת תודה
3. תקווה
4. הומור (עצמי) וקלילות

חלק מהתכונות הללו (למשל, סלחנות) נחשבות ערכים מרכזיים בכל הקשור ליחסים בין אדם לחברו בדתות השונות, אך מסתבר שהם תורמים גם לאיכות חייו של האדם. כך, למשל, עשייה למען הזולת מוציאה אנשים הסובלים מחרדה ומדיכאון מתוך עצמם. סלחנות אף היא מונעת את הריקושטים של התנהגות נקמנית. פיטרסון וזליגמן טוענים שאנשים צריכים לזהות את הכישרונות והחוזקות האישיות שלהם ובעזרתן למממש את עצמם. הם בנו מערכת טיפולוגית של 24 חוזקות אותן ניתן לאבחן בשאלון דיווח עצמי. כל חוזקה משויכת למעשה לאחת משש התכונות או המידות הטובות שצוינו קודם לכן. לדוגמה, קבוצה של חוזקות בנושא של חוכמה וידע יהיו סקרנות, התעניינות בעולם, אהבת הלמידה, חשיבה ביקורתית, ראש פתוח, כושר המצאה, מקוריות, "חוכמת רחוב", אינטליגנציה מסוגים שונים, פרספקטיבה ועוד. באותו אופן ניתן לסווג חוזקות לתכונות הטובות האחרות. כמובן שאדם אינו צריך לפתח את כל התכונות האפשריות. הדגש הוא שבמקום לעסוק במה שאין לך ובמה אתה צריך להשתפר, שים דגש על הדברים שהטבע חנן אותך בהם מראש, ובהם תשקיע את מרצך. מאחר ואלו חוזקותיך סביר להניח שתוכל למממש את עצמך ביתר קלות ובסופו של דבר להגיע הן להישגים מספקים בחייך, והן לאושר המיוחל.

אולי תנקי רק חדר אחד?", הצעתי בתמימות לאישה הסובלת שישבה מולי, קובלת קשות על כך שכבר חודש נערמים הכלים בכיור, הדירה מלוכלכת ואין מושיע. וככל שהלכלוך גדל, גובר הדיכאון ולהפך. אך לא. לא למותר לציין שהעצה לא התקבלה. הרודן הפנימי של ס', אישה במיטב שנותיה, ציווה עליה להבריק את הדירה והביט בזעם על פירור אבק שנשאר באחת הפינות. כך עלה מתרגיל בדמיון מודרך שערכנו בחדר הטיפולים. "או הכול או לא כלום" היא הקוגניציה השלטת הן במוחם של פרפקציוניסטים, הן במוחם של דחיינים שהפרפקציוניזם הכניע אותם ומאחר שלא יכלו לעשות הכול אינם עושים דבר והן במוחם של הסובלים מהפרעות נפשיות רבות אחרות הקשורות לפרפקציוניזם. במקרה של ס' עומד הרודן הפרפקציוניסטי הפנימי הן בבסיס הדיכאון הקליני שפיתחה והן בבסיס ההפרעה הכפייתית שלה.

שלושה סוגי פרפקציוניזם

קרוב לשלושים שנה חוקרים הפסיכולוגים פול היוויט וגורדון פלט את הקשר בין פרפקציוניזם והפרעות נפשיות שונות ומצאו קשרים חזקים בין פרפקציוניזם ובין דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה והפרעות נפשיות רבות. הם מבחינים בין שלושה סוגי פרפקציוניזם:

• פרפקציוניזם המכוון כלפי העצמי, שבו האדם דורש שלמות מעצמו בלבד. ממד זה כולל תביעה קשה מהעצמי להיות מושלם, ציפיות עצמיות לא מציאותיות נוכח כישלון, הערכה עצמית מחמירה המתמקדת בחסרונות ובמחדלים של האדם והכללה של ציפיות והערכות אלו לתחומים התנהגותיים שונים. ממד זה, טוענים המחברים, קשור בעיקר להפרעות המערבות ליקויים בתפיסה העצמית כגון דיכאון והפרעות אכילה.
• פרפקציוניזם המכוון כלפי הזולת, הגורר תביעה מהזולת (למשל, ילדים, בני זוג, הכפופים לנו, עמיתינו לעבודה) להיות מושלמים, ציפיות לא מציאותיות והערכה מחמירה של הזולת. הפרפקציוניסט המצפה לשלמות מהזולת סובל מבעיות בין-אישיות, לעיתים עד כדי ניתוק מוחלט של מערכות יחסים שמשמעותיות לו.
• פרפקציוניזם נתפס, שבו התפיסה של האדם היא שהזולת הוא זה שמכתיב לו תביעות לא מציאותיות ומניעים פרפקציוניסטיים ואותו זולת יבוא על סיפוקו רק כאשר אלה ימולאו. ממד זה מכוון כלפי האדם עצמו בכך שהוא טומן בחובו את הדאגה להיעדר פרפקציוניזם של האדם עצמו. המוטיבציה הבסיסית של פרפקציוניסטים כאלה היא לשמור על תחושת השייכות, אשר לפי תפיסתם יכולה להיות מושגת רק אם יהיו מושלמים בעיני הזולת.

פרפקציוניזם סתגלני (adaptive) ופרפקציוניזם פתולוגי

בניגוד לחוקרים אחרים, סבורים היוויט ופלט שכל שלושת הסוגים פתולוגיים. יש המביאים את הדוגמא של ספורטאים מצטיינים לכך שסטנדרטים אישיים גבוהים יכולים לתרום להסתגלות, אך היוויט ופלט סבורים שתפיסה זו פשטנית וכי היא נובעת מבלבול בין הרצון להצטיין והרצון להיות מושלם.

א', סטודנטית ומטופלת, הייתה משוכנעת שהוא חייבת להשיג 100 באחד הקורסים. היא השקיעה רבות בלימודים וכיכבה בכיתה, אך לאחר מכן נכנסה לדיכאון עמוק מלווה מחשבות אובדניות, גם לאחר שקיבלה את הציון המיוחל. "אילו הייתי מוצלחת", טענה המטופלת, "לא הייתי צריכה לעמול קשה כל כך כדי להשיג את ה-100".

חוקרים אחרים מבחינים בין פרפקציוניזם סתגלני (adaptive) ופרפקציוניזם פתולוגי. פרפקציוניסטים משני הסוגים מאופיינים ע"י סטודנטים אישיים גבוהים אך במידה והם אינם עומדים בהם הפרפקציוניסטים הפתולוגיים יחוו לחץ הרבה יותר גדולים מהפרפקציוניסטים הסתגלניים. אלא שהחוקרים אינם מסכימים ביניהם שהבחנה כזו היא הפתרון הטוב ביותר. יש הטוענים שפרפקציוניזם אינו יכול להיות בריא מעצם הגדרתו. הדיון בהסתגלות מתעלם, לעיתים קרובות, מההקשר הקובע האם גישה או התנהגות מסוימת היא סתגלנית. הצבת סטנדרטים גבוהים יכולה להיות בריאה במצב מסוים ולא בריאה במצב אחר, או בריאה עבור אנשים מסוימים ולא בריאה עבור אחרים.

למשל, ג', סטודנט בטכניון, הגיע לטיפול בגלל קושי למצוא בת זוג. הסטנדרטים הגבוהים שהציב לעצמו בלימודיו אכן גרמו לו להצטיין בהם וכבר בשלב די מוקדם נחטף ע"י אחת מחברות ההי-טק לתפקיד בכיר תמורת משכורת עתק. לעומת זאת, כשהפעיל אותם סטנדרטים גבוהים בהתייחסותו לבחורות לא הייתה אחת שעמדה בהם והוא מצא את עצמו משוטט באתרי הכרויות, פוסל ונפסל. במילים אחרות, בסיטואציה שדורשת "זרימה" והסתגלות לא עמד לו כישרונו המופלג בתכנון דברים לפרטי פרטים. המטרה בטיפול בו היא לנסות ולהפוך את הקערה על פיה, כלומר, במקום לשפר את התכנון – לנצל הזדמנויות שקיימות במציאות ואינן קיימות ב"תכנית".

הזולת יעריך אותי רק אם אהיה מושלם

ואולם, סטנדרטים גבוהים לא די בהם כדי להגדיר אדם כפרפקציוניסט ובוודאי שלא כדי להגדיר אדם כסובל מהפרעה נפשית.

אם הקשר בין הסתגלות ופרפקציוניזם שנוי במחלוקת, הרי שההתקדמות בחקר הקשר בין פרפקציוניזם והפרעות נפשיות היא עצומה בשלושת העשורים האחרונים. לגבי סוגים מסוימים של פרפקציוניזם הקשר ברור לחלוטין. למשל, "פרפקציוניזם נתפס" – האמונה שהזולת יעריך אתכם רק אם תהיו מושלמים – נמצא קשור לדיכאון ולבעיות אחרות, כולל אובדנות. התלות הקיצונית בהערכת הזולת רומזת על קושי ניכר, לעיתים חוסר יכולת מוחלט, של האדם לסמוך על הערכתו שלו עצמו. במילים אחרות, הוא אינו משמש עוגן לעצמו ומשתדל להיות מושלם משום שכך, ורק כך, יעריכו אותו, עפ"י תפיסתו. רוב, אם לא כל, הערכתו העצמית תלויה בהערכת הסביבה. אלה בדיוק המאפיינים של חוסר השליטה שחש האדם הדיכאוני: חוסר אונים וחוסר תקווה.

גם פרפקציוניזם המכוון לזולת מעורר בעיות, ביניהן הנטייה לדרוש שלמות מחברים, משפחה, עמיתים לעבודה ואחרים. הדבר הרסני במיוחד לגבי יחסים אינטימיים. פרפקציוניזם מסוג זה גם מקשה על מציאת בן או בת זוג, כמו במקרה של ג', וגם על שימור הזוגיות. אם אתם דורשים מבני זוגכם להיות מושלמים ואתם ביקורתיים כלפיהם, צפויות לכם בעיות ביחסים.

לגבי הסוג השלישי של הפרפקציוניזם, זה המכוון כלפי העצמי, התמונה פחות ברורה. ההפרעה הקשורה ביותר לסוג זה של פרפקציוניזם היא הפרעות אכילה ובעיקר אנורסיה נברוזה. מקובל לראות בסוג זה של פרפקציוניזם יותר גורם סיכון, או פגיעות, להפרעות נפשיות ולא הפרעה בפני עצמה. פרפקציוניסטים מסוג זה הבאים בדרישות אל עצמם בלבד מתמודדים היטב במצבים הטומנים בחובם מעט לחץ, אך הם נוטים יותר לדיכאון, חרדה וחשיבה אובדניות, כאשר דברים משתבשים.אף שסוג זה של פרפקציוניזם נחשב מסתגל ובריא, יש הטוענים שכאשר פרפקציוניסטים אלה נקלעים למצבי לחץ, יכולת ההתמודדות שלהם נפגעה.

שלושת הסוגים מהווים גורמי סיכון היוצרים לחץ (למשל, מרדף אחר מטרות לא מציאותיות הגורם להתרחשות אירועים מלחיצים), ציפייה ללחץ המתייחסת לעתיד (למשל, עיסוק-יתר בגורמי לחץ שעלולים להתרחש), הנצחת הלחץ ע"י חיטוט עצמי וקידום הלחץ ע"י תבוסתנות, האשמת עצמי בכישלון, או הכללת-יתר של אירועים שליליים(למשל, אם קיבלתי ציון נמוך בבחינה פירושו של דבר שאני טיפש באופן כללי).

פרפקציוניזם כגורם סיכון להפרעות נפשיות

ואכן, פרפקציוניזם, כך מראים המחקרים, משפיע לרעה על המשאבים האישיים והבין-אישיים של האדם. הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי באמונות השליליות המאפיינות דיכאון הוא הטיפול המומלץ ביותר בספרות הקלינית לטיפול בפרפקציוניזם. דיכאוניים, כך מסתבר, סובלים מאותם עיוותים קוגניטיביים שמהם סובלים פרפקציוניסטים. בראש עיוותים אלה מככבת הגישה של "או הכול או לא כלום", כמובן. עיוות נוסף הוא ההכללה המוגזמת של אירועים שליליים. במילים אחרות, אם קרה דבר-מה שלילי הפרפקציוניסט יראה את עצמו אחראי לכך ואם לא די בכך, הוא גם יכליל את האירוע השלילי לתחומים אחרים, ובמקרים קיצוניים לחייו בכללותם. אם נחזור לדוגמא של קבלת ציון נמוך בבחינה מסוימת, אזי הפרפקציוניסט (וגם הדיכאוני) ירגיש שהוא זה שאחראי לכישלון (בניגוד לאחרים שיכולים להאשים את המורה או הבחינה הקשה ואפילו להיות מאוד ספציפיים ולומר שהמורה המסוים הזה קם באותו יום עם מצב רוח רע וחיבר בחינה קשה) ולא פחות מכך, שהוא לא מוכשר באופן כללי (גם אם הצליח ברוב הבחינות האחרות).

גישה טיפולית אחרת, מסורתית יותר, היא הגישה הפסיכודינאמית, המבוססת על עקרונות הפסיכואנליזה. כשמדובר בפרפקציוניסטים מוקד הטיפול יהיה האני-העליון (superego), אותו חלק של האישיות, שמייצג את הערכים המוסריים והמצפון ואת "האני האידיאלי" (מה שהייתי רוצה להיות). חלק זה הוא, בעצם, מותר האדם מן הבהמה והוא חיובי בעיקרו. הוא זה המאפשר לנו להתייחס לזולת ולא רק על עצמנו וכולל ערכים יפים של "בין אדם לחברו". ואולם, כאשר הוא נוקשה ומחמיר מדיי, הוא עלול לייסר ולגרום רגשות אשמה, ייסורי מצפון ותחושת אחריות גדולה מדיי. בטיפול בפרפקציוניסטים המטרה תהייה ריכוך והגמשה של האני-העליון, של הסטנדרטים המחמירים שהוקנו להם ע"י הוריהם והעשרת טווח הראייה משחור-לבן לגווני הביניים.

עדיין לא הוצע טיפול ספציפי לפרפקציוניזם שלא נלווית לו הפרעה נפשית ולרוב סיבת הפנייה לטיפול היא אחרת. כאמור, מחקרים מצביעים על פרפקציוניזם כגורם סיכון ליותר ויותר הפרעות נפשיות ועל רקע ממצאים אלה, הוא משמש עוד מסגרת התייחסות לטיפול בהפרעה שממנה סובל הפרפקציוניסט.

אחת ההפרעות הראשונות שנמצאו קשורות לפרפקציוניזם היא הפרעות אכילה. רמות גבוהות יחסית של פרפקציוניזם עלולות לחבל בסיכויים שאדם יחפש עזרה לטיפול בקשייו. סגנונות הצגה עצמית פרפקציוניסטיים, כמו הסתרת הסימפטומים או כל ביטוי אחר של חוסר מושלמות, מקשים מאוד על אנשים הסובלים מהפרעות אכילה לקבל טיפול ב"הפרעה" או ב"בעיה". לעיתים קרובות, הפנייה הראשונה לטיפול תהייה תוצאה של לחץ שמופעל ע"י בני משפחה או המעביד והיא לא תתקבל בברכה ע"י המועמד לטיפול. מרגע שאדם הסובל מהפרעת אכילה פנה לטיפול עלול הפרפקציוניזם לחבל בהתפתחות הברית הטיפולית. סגנונות הצגה עצמית פרפקציוניסטיים עלולים להוות מכשולים לחשיפה העצמית הנדרש ליצירת קשר טיפולי.

פרפקציוניזם המכוון כלפי העצמי קשור קשר הדוק לביקורת עצמית ולכן דיון בבעיות עלול לגרום למטופל כאב וסבל. יתר על כן, בעיקר באנורקסיה נברוזה המטופל אינה חווה את ההפרעה כהפרעה והירידה במשקל עולה בקנה אחד עם ערכים ונורמות חברתיות המעודדות זאת בצורה מוגזמת, דבר המחבל גם הוא בקשר הטיפולי והמטפל עלול להיתפס כגורם המעודד כישלון שמשמעותו עבור המטופל היא עלייה במשקל וויתור על השגת מטרות.

הצורך של ס', שתוארה בתחילת המאמר, בניקיון מושלם – צורך שלא אפשר לה להתחיל לנקות את הדירה – ממחיש היטב את הקשר בין פרפקציוניזםוהפרעה כפייתית(OCD), קשר שצוין עוד בתחילת המאה הקודמת ע"י הפסיכיאטר ז'אנה. פסיכואנליטיקנים מדגישים את הפרפקציוניזם בהסברים התיאורטיים של OCD. כך, למשל, ג'ונס תיאר את לב ה-OCDכ"התעקשות חסרת סובלנות ופתולוגית על צורך מוחלט בעשיית דברים ב'דרך הנכונה'." ואכן, הקושי לקבל את העובדה שיש יותר מדרך אחת לרומא מאפיין גם פרפקציוניסטים וגם אנשים הסובלים מהפרעה כפייתית. מבחינה זו הרובוט שרכשתי לאחרונה שמטייל בבית ושואב לכלוך מהרצפה והשטיחים גמיש הרבה יותר. כשהוא נתקל בקיר או במכשול אחר, הוא פונה מייד לאפיק פנוי. פרפקציוניסטים ואנשים הסובלים מ-OCD, לעומת זאת, מתעקשים "ללכת עם הראש בקיר". לפעמים ההתעקשות מניבה פירות ועל הדרך האנרגיה מידלדלת והסבל רב ולפעמים היא אינה מניבה פירות, אך המטופל אינו לומד מהניסיון.

גם תיאוריות התנהגותיות וקוגניטיביות מדגישים את הקשר בין שתי התופעות, כאשר נושאים כמו צורך בשליטה מוחלטת על הסביבה ובוודאות וחשש עצום מביקורת שולטים בכיפה. מקפול וולרשטהיים הציעו מספר אמונות פרפקציוניסטיות המאפיינות מטופלים הסובלים מהפרעה הכפייתית, ביניהן האמונה

שעליהם להיות מוכשרים, מספקים והישגיים בצורה מוחלטת ומכל הבחינות האפשריות והאמונה שטעויות וכישלונות בהשגת המטרה הן הרות אסון וראויות לעונש.

פרפקציוניזם ווורקוהוליזם

מחקרים רבים מצביעים על הקשר בין התמכרות לעבודה ופרפקציוניזם. מהסתכלות במערכות הרווחה לעובדים של מפעלי הי-טק וחברות מתקדמות אחרות, מתקבל הרושם שמקומות עבודה אלה מעודדים את הפרפקציוניסט להיות וורקוהוליסט. הן מאפשרות לו לספק יותר ויותר צרכים המסופקים בדרך-כלל ע"י חברים ומשפחה בתוך מקום העבודה, כך שלא יצטרך, חלילה, לעזוב את מקום העבודה לזמן רב מדיי. מבט חטוף באזור הרווחה לעובד באתר "סלקום" מלמד כי בשם ערכים של אתיקה ארגונית ותעסוקתית, מציעה החברה לעובד חדר כושר ופעילות ספורטיבית ענפה, "כסף סלקום" (סכום כסף המוענק לכל עובד לצריכת פעילות פנאי), הסעות מרחבי הארץ, מתונות בחגים ובאירועים אישים, טקסים באירועים משמעותיים למשפחות העובדים, מעבר לכיתה א', חגיגות בר מצווה וגיוס לצה"ל, טיולים, ימי כייף וימי גיבוש, ערבי צוות והוואי, מגוון הטבות והנחות ל"סלקומאים" ו"חמישי בשדרה", מכירות מיוחדות ל"סלקומאים" לקראת סופי שבוע וחגים בהם נמכרים פרחים, עוגות, פיצוחים ועוד. במפעלי הי-טק ביפן מוצעים לעובדים אפילו שירותי גיישות כדי לשלב את המהנה עם המועיל. השליטה, שלא לומר השתלטות, החברה על כל מילימטר רבוע בחייו האישיים של העובד מוחלטת כמעט. האם הדבר טוב לעובד ואפילו טוב למקום העבודה עצמו?

במחקר שראה אור לאחרונה בכתב-העת Industrial Healthהציבו לעצמם החוקרים כמטרה לחשוף את הפוטנציאל ההרסני שטומן בחובו וורקוהוליזם, הקשור קשר הדוק לפרפקציוניזם, בעיקר כזה המכוון כלפי העצמי. החוקרים הבדילו בין וורקוהוליזם ובין מחויבות לעבודה ובדקו את הקשר של שני משתנים אלה לרווחה נפשית על מדגם שמנה 776 עובדים יפניים. הם ציפו למצוא קשר בין וורקוהוליזם ורווחה נפשית ירודה, שתתבטא בלחץ פסיכולוגי רב וסימפטומים גופניים, בחוסר שביעות רצון הן מהעבודה והן מחיי המשפחה וברמת ביצוע נמוכה בעבודה עצמה. לעומת זאת, מחויבות לעבודה אמורה, לדעתם, להימצא בקשר חיובי עם רווחה נפשית. ואכן, הניתוחים הסטטיסטיים המורכבים שערכו החוקרים גילו שוורקוהוליזם היה קשור לפגיעה ברווחה הנפשית, שהתבטאה בעיקר בלחץ פסיכולוגי ובתלונות גופניות) והיה קשור קשר שלילי לשביעות רצון מהחיים, בעיקר בכל הקשור לסיפוק מחיי המשפחה ואף מהעבודה עצמה. לעומת זאת, מסירות לעבודה לא פגעה באיכות החיים ואף הייתה קשורה קשר חיובי לשביעות רצון מהחיים ולרמת ביצועים בעבודה. החוקרים מציעים, אפוא, לא לבלבל בין התמכרות לעבודה ומסירות לעבודה הנמצאים בקשרים מנוגדים לרווחה נפשית. כשביקשו את פרויד, שעסק כל חייו בפסיכופתולוגיה, להגדיר בערוב ימיו מהי בריאות נפשית הוא הגדירה כ"יכולת לאהוב ולעבוד". כלומר, פרודוקטיביות בעבודה בהחלט נחשבה בעיניו סימן לבריאות נפשית, אך לא התמכרות אליה, שכן הגדרתו הקצרה משאירה מספיק מקום לאהבה.

מַיִם רַבִּים / דליה רביקוביץ

אֳנִיָּה

צָפָה בְּלִי עֹגֶן.

יֵשׁ לָהּ מִפְרָשׂ

אֲבָל בַּיָּם אֵין רוּחַ.

הַיָּם מִתְרַחֵב

הוּא נִשְׁפַּךְ לָאוֹקְיָנוֹס.

מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק

אֵין צֵל.

הָאֳנִיָּה עַתִּיקָה

מִן הַמֵּאָה הֶחָמֵשׁ עֶשְׂרֵה.

אֵין לָהּ מָנוֹעַ.

הִיא הִפְלִיגָה לְהֹדּוּ.

הַלֶּחֶם הִתְעַפֵּשׁ.

פָּרְצָה בָּהּ מַגֵּפָה.

הַמִּפְרָשׂ קָרוּעַ.

הַמַּיִם אָזְלוּ.

אוּלַי סִירַת יְלִידִים תַּגִּיעַ

וְתָבִיא תִּירָס

אוֹ מַשֶּׁהוּ לִבְלֹעַ.

רַב הַחוֹבֵל נוֹאָשׁ

הוּא קוֹפֵץ לַמַּיִם.

מוּטָב לוֹ לִטְבֹּעַ.

בֵּינְתַיִם הוּא צָף

בְּסָמוּךְ לָאֳנִיָּה.

הַחוֹבֵל הַשֵּׁנִי מִסְתַּכֵּל בְּמִשְׁקֶפֶת.

אֵין הוֹדוּ וְאֵין לֶחֶם.

אֵין בַּשַּׂר וְאֵין דָּגִים.

מַלָּח אֶחָד נָעַץ שִׁנָּיו בְּקֶרֶשׁ רָקוּב.

הָרָעָב אִיֵּם.

הָאֳנִיָּה לֹא תַּגִּיעַ לְשׁוּם מָקוֹם.

הָאֳנִיָּה הַזֹּאת

הִיא דָּלִיָּה מָרִיָּה

הִיא תִּטְבַּע הַיּוֹם.

הִיא טוֹבַעַת הַיּוֹם.

ארסנל הפתגמים, שנועדו לנחם אותנו בשעת צרה, חוצה תרבויות, שפות ואמונות וכולל רציונליזציות הקוראות לנו להסתכל על חצי הכוס המלאה: 'כל עכבה לטובה', 'מה שלא מחסל – מחשל', 'אין רע בלי טוב' וכיוצא באלה אמרות שונות, חלקן מערבות כוח-עליון וחלקן קוראות לו לאדם לעשות על עצמו מניפולציות קוגניטיביות בכוחות עצמו.

בשירה של דליה רביקוביץ הכוס היא אוקיינוס והאוקיינוס ריק. אין שביב של תקווה. אין שמץ של אופטימיות. "כשאני בדיכאון", אמרה רביקוביץ על הדיכאון שלה, "אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר". אלא שלא צריך לסבול מדיכאון קליני, אף לא להיות משורר מיוסר, כדי להגיע לחידלון הקשה, החותך בבשר החי, כפי שהוא מבוטא ב"'מים רבים'" של רביקוביץ. כבר פרויד עצמו כתב ב'תרבות בלא נחת': "למה לנו חיים ארוכים, שחדוותנו בהם כה מועטת ומצוקתנו גדולה כל כך, עד שבבוא המוות הגואל יכולים אנו אך לקדם את פניו בברכה?" (פרויד, 1930: 138).

ואכן, קוגניציות פסימיות, ובתוכן ניבוי העתיד כהיבט של דיכאון, נחשבות בטיפול הקוגניטיבי לפריזמה היחידה, שדרכה ניתן להתייחס לפסימיזם. בק מדבר על "'המשולש הדיכאוני'", הכולל השקפות שליליות של האדם ביחס לעצמו, לסביבה ולעתיד (Beck, 1974). הלחץ העצום שמפעילה התרבות האמריקנית לחשיבה חיובית (e.g., Chang, 2001; Held, 1999; Norem, 2001) לא פסח על הפסיכולוגיה ה'מדעית".

למרות שבחשיבה פסימית יש דיוק רב יותר מאשר בזו האופטימית, היא נחשבת תסמין לדיכאון, שיש לתקנו (Zuckerman et al., 1996). מחקרים מסוימים מצביעים על כך שאנשים דיכאוניים ניחנים בתפיסה מציאותית יותר של חשיבותם, המוניטין שלהם, מיקום השליטה שלהם ויכולותיהם (Dobson & (Franche, 1989). לעומת זאת, אנשים שאינם סובלים מדיכאון נוטים יותר להחזיק בהערכה עצמית מופרזת ולהתבונן על העולם דרך משקפיים ורודים, תוך שימוש בדיסונאנס קוגניטיבי ובמגוון מנגנוני-הגנה. במילים אחרות, עיוותים קוגניטיביים, בצורת אשליות אופטימיות, נחשבות סימן לבריאות נפשית (Cummins & Nistico, 2002; Taylor & Armor, 1996).

אין פירושו של דבר בהכרח, שאדם מאושר חי באשליות. ייתכן גם שאנשים דיכאוניים מחזיקים בעמדות שליליות שאינן מציאותיות. הואיל וקיימת עדות לכך שאשליות חיוביות נפוצות יותר בקרב אנשים בריאים בנפשם מאשר בקרב אנשים דיכאוניים, יש הטוענים שהן תורמות להסתגלות (Taylor & Brown, 1998). חוקרים אחרים הצביעו על כך שהריאליזם הדיכאוני עשוי לבטא פיצוי-יתר על הנטייה הדיכאונית לעיבוד מידע אינטואיטיבי ובלתי מסתגל ע"י הפעלת שליטה רציונאלית מוגזמת במצבים טריוויאליים. לפי גישה זו, ההבדל בין אנשים דיכאוניים ולא-דיכאוניים נעלם בנסיבות משמעותיות יותר. ני וצוקרמן (Knee & Zuckerman, 1988) קראו תיגר על ההגדרהת בריאות הנפש של טיילור ובראון, וטענו שהיעדר אשליות מופיע אצל אישיות חסרת הגנות וחסרת שליטה בתוצאות של מעשיהם. הם מציגים עדות לכך שאנשים נחושים בדעתם חשופים פחות לאשליות אלו.

על אף תופעת הריאליזם הדיכאוני, המצביעה על נטייתם של אנשים דיכאוניים (המאופיינים ע"יעל-ידי תפיסה פסימית), לתפוס את המציאות בצורה מדויקת יותר, רואים כאמור המטפלים הקוגניטיביים את הנטיייה הפסימית בכלל ואת הניסיון לנבא את העתיד בפרט כעיוות שיש לתקנו בטיפול. זאת, דווקא כאשר ברשימת העיוותים הקוגניטיביים נוכל למצוא את "'אשליית השליטה'" (illusion of control), שהיא אופטימית מטבעה. זוהי הנטיייה של האדם להאמין שהוא יכול לשלוט, או לפחות להשפיע, על תוצאות שאין לו עליהן שליטה בעליל (Langer, 1982). בניסוח אקזיסטנציאליסטי יותר, ניתן לומר שבני-אדם מתקשים להכיל את חרדת אי-הוודאות.

הקלידו אם תקלידו את צמד המילים 'positive thinking' במנוע החיפוש של גוגל ותמצאו לא פחות מ-11,300 ספרים העוסקים בחשיבה חיובית! על רקע זה, מעניין להיזכר באסופת המאמרים המחקריים, 'אופטימיות ופסימיות', בעריכת אדוארד צ'אנג (Chang, 2001), שראתה אור בשנת 2001 דווקא בהוצאת האיגוד הפסיכולוגי האמריקני, בתרבות שמכריחה אנשים לחייך.

הספר מחולק לשישה חלקים. החלק הראשון מתמקד בהמשגת האופטימיות והפסימיות מנקודות מבט פילוסופיות, היסטוריות ותיאורטיות. מקורות האופטימיות והפסימיות נעוצים בפילוסופיה (Baily, 1988), ובהתאם לכך מתחילים דומינו וקונווויי הפרק  הראשון בסקירה רחבה של ההקשרים הפילוסופיים וההיסטוריים הקשורים להופעת החשיבה האופטימית והפסימית במערב. הפרק מכסה שתי מאות שנים, החל מרנה דקארט במאה השמונה-עשרה וכלה בכתביו של ויליאם ג'ימס במאה התשע-עשרה. בפרק  השני סוקרים קרבר ושרייר את מודל הוויסות העצמי של ההתנהגות, אשר פיתחו ואת קשרו לנטיות מוקדמות לאופטימיות ולפסימיות. הם דנים בתפעול משתנים אלה לאור מחקרים שראו אור לאחרונה בהקשר של תיאוריית האסון (catastrophe theory), ונוגעים בהבחנה מהותית בין פסימיות של האדם החרד, הגורמת לו להתכונן באופן מעשי לתסריט הגרוע ביותר, ובין לבין זו האופיינית לאדם הדיכאוני, שאותו תסריט משתק אותו וגורם לו לחוש חוסר חוסר-אונים וחוסר תקווה. בפרק השלישי סוקרים גילהאם, שאטה, רייביץ וזליגמן את הספרות התיאורטית והאמפירית הקשורה לחקר האופטימיות והפסימיות במסגרת של סגנון ההסבר שנותן האדם להתרחשויות, כשתשומת-לב מיוחדת מוקדשת לנושאים תיאורטיים ומתודולוגיים. בפרק הרביעי מציגה ג'ולי נורם, מחברת הספר "'כוחה החיובי של חשיבה שלילית'" (The positive power of negative thinking) דגש נגדי לתפיסה, לפיה אופטימיות טובה תמיד ופסימיות רעה תמיד. ההבחנה בין הפסימיות של האדם החרד לבין זו של הדיכאוני, והאפשרות שפסימיות מהווה דרך התמודדות מעשית, קוראות תיגר על תפיסת הפסימיות כחלק בלתי-נפרד מדיכאון על-ידי חסידי הטיפול הקוגניטיבי, מצד אחד, ועל הלחץ העצום המופעל בתרבות המערבית, בייחוד האמריקנית, לחשיבה חיובית. בסוקרה מחקרים על פסימיזם הגנתי ומחקרים מעודכנים על קוגניציה חברתית, מתמקדת נורם ביתרונות האפשריים של השימוש באסטרטגיה פסימיסטית כהפעלה מוטיבציונית. בפרק החמישי סוקרים שניידר, סימפסון, מישל ושיבנס עבודות תיאורטיות ומחקריות הקשורות לחקר התקווה ומבחינים בין תקווה לאופטימיות.

מתוך ראיית בני-האדם כיצורים ביו-פסיכולוגיים, בוחנים שלושת החלקים הבאים את תפקיד האופטימיות והפסימיות לאורך הממדים הביולוגיים-פיזיולוגיים, הפסיכולוגיים והחברתיים-תרבותיים. החלק השני מתמקד בגורמים הפיזיים והביולוגיים הקשורים לאופטימיות ופסימיות. בפרק השישי, שנכתב ע"י פיטרסון ובוסיו, מתוודע הקורא להערכה ביקורתית של הספרות האמפירית הכורכת אופטימיות עם בריאות, כשדגש מיוחד מושם על עבודות המבוססות על סגנון ההסבר של האדם. בפרק השביעי מציגים אפלק, טנן ואפטר בפני הקורא את פרדיגמת תהליכי היומיום שלהם וסוקרים את ממצאיהם על הקשר בין נטייה מוקדמת לאופטימיות לבין מחלות כרוניות. בפרק השמיני מספק צוקרמן סקירה ודיון מלומדים על היסודות הביולוגיים של אופטימיזם ופסימיזם, כפי שהם מתייחסים לתכונות כמו מוחצנות ונוירוטיות.

חלקו השלישי של הספרו מתמקד בגורמים הפסיכולוגיים הקשורים לאופטימיות ופסימיות. הפרק התשיעי, של מאת שרייר, קרבר וברידגס, מציע לקורא סקירה מעודכנת של הספרות התיאורטית והאמפירית המערבת מחקרים הקושרים אופטימיות תכונתית לרווחה פסיכולוגית, ודיון בתפקיד ההתמודדות להבנת קשר זה. בפרק העשירי, אשר נכתב בידי אספינוול, ריכטר והופמן, נמשכת ההתבוננות בגורמים העשויים להסביר את הקשר בין אופטימיות תכונתית ורווחה נפשית, לרבות גמישות בהתנהגות, באמונות ובקשב ממוקד. בפרק האחד-עשר סוקרים בראון ומרשל תוצאות מסדרה של מחקרים שנערכו לאחרונה, ובוחנים את התרומה היחסית של ציפיות נמוכות, בינוניות וגבוהות לרמת ביצוע ורווחה פסיכולוגית. הממצאים שהם מציגים מעניינים ומאתגרים את התפיסה הפשטנית, לפיה קיים קשר חד-חד-ערכי בין אופטימיות ורווחה פסיכולוגית.

החלק הרביעי מתמקד בגורמים החברתיים-תרבותיים הקשוריות לאופטימיות ולפסימיות. בפרק השנים-עשר סוקר העורך צ'אנג עצמו כמה מהממצאים הראויים לציון, שנמצאו במחקרים שנערכו בשנים האחרונים והשוו אופטימיות ופסימיות בין קבוצות תרבותיות שונות (מזרחיות ומערביות). הוא דן בכמה השתמעויות של ממצאים אלה לחיי היום-יום. צ'אנג מדגיש בפרקו את התפיסה, לפיה אופטימיות היא דבר טוב ופסימיות היא דבר רע, ומציין שהיא אינה מועילה להבנת כל הקבוצות התרבותיות. בפרק השלושה-עשר דן דמבר בפיתוח כלי למדידת אופטימיות-פסימיות, וסוקר את הממצאים הקושרים אופטימיות ופסימיות עם מערך נתונים שלם של משתני אישיות ומשתנים חברתיים. פרק זה ניחן גם בחשיבות היסטורית בכך שהכלי שפיתחו דמבר ועמיתיו תרם להגדרת אופטימיות ופסימיות כשני מבנים אישיותיים בלתי-תלויים.

החלק החמישי של הספר מתמקד בעיצוב הנטיות לאופטימיות ולפסימיות בילדים ובבוגרים. בפרק הארבעה-עשר סוקרים גילהאם, רייביץ ושאטה את הספרות על טיפול בדיכאון ובמניעתו בקרב ילדים בסיכון עם תשומת-לב מיוחדת על פיתוח חוסן בילדים על-ידי שינוי סגנון ההסבר האישי שלהם. בפרק החמשה-עשר מספקים פרטצר ווואלש לקורא סקירה מקיפה של הספרות הקלינית והאמפירית הקשורה למאמצים לעצב אופטימיות ופסימיות בקרב מבוגרים, ומציעים טכניקות והמלצות להתערבות.

לבסוף, מסכם החלק השישי את הספר תוך התמקדות בעתיד הידע והמחקר בתחום האופטימיות והפסימיות. בפרק הששה-עשר טוענים נורם וצ'אנג בזכות גמישות גדולה יותר בכל הקשור לדרך שבה אנשים חושבים על אופטימיות ופסימיות. הם מאירים מספר נושאים חשובים הדורשים התייחסות, אם ברצוננו להשיג אמצעים טובים יותר להערכת המשמעות של אופטימיות ופסימיות בחיינו.

מקור המילה "'פסימיזם'" הוא במילה הלטינית pessimus, שפירושה "'הגרוע ביותר'". היא מבטאת את ניצחון הרע על הטוב, את האמונה שהעולם הנחווה על-ידינו הוא הגרוע ביותר האפשרי ושדברים יהפכו להיות גרועים יותר ויותר. המונח, שמקורו בפילוסופיה של שופנהאואר, אומץ והוגדר באופן חד-משמעי כאויב החד-משמעי והאולטימטיבי של הרווחה הנפשית והבריאות הנפשית הן על-ידי מייסדי הטיפול הקוגניטיבי, הרואים בו תנאי הכרחי ומספיק לדיכאון, והן על-ידי התרבות המערבית, ובעיקר האמריקנית, שהולידה תעשייה עצומה של מדריכי חשיבה חיובית והפעילה לחץ עצום על אנשים פסימיים לאמץ דרכי חשיבה המנוגדות למזגם, אישיותם וטבעם הבסיסי.

על הפסימיסט של ימינו נגזרו, נוסף על מצוקתו הבסיסית ההתחלתית, בדידות ונידוי חברתיים. הקושי הרגשי של הבריות להכיל חוויות שליליות, בעיקר את אלו של הזולת, מאלצים אנשים בעלי השקפת עולם פסימית לשנות את עמדתם, או לפחות לא לבטאה בקול רם, כשהם בחברת אנשים. הם יכולים לעשות זאת, לכל היותר, בחדר הטיפולים הפסיכותרפויטי – וגם זאת באופן מוגבל מאוד. אם הגיעו לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי, תוכרז מלחמת חורמה על הפסימיות שלהם. בגישות פסיכודינאמיות ייערך ניסיון להכיל את הרגשות השליליים הקשים, את התסריטים הגרועים ביותר, את התחזיות הקשות מנשוא, של הפסימיסט, אך גם כאן יהיה סדר-יום סמוי של שאיפה למזער את הפסימיות של המטופל ולמקסם את האופטימיות.

מטופל שלי, שפיתח חרדות קשות בקשר למלחמה הצפויה עם סוריה, חרד מהמלחמה. ניסינו להבין ממה הוא פוחד ולפרוט את החרדה לפרוטות. התסריטים הגרועים ביותר שלו נתגלו כמשאב עצום להתכוננות. אם ייפול טיל על דירתו החדשה, ישנם נהלים ברורים להתמודדות. אם ימות, ייגאל בבת אחת מייסוריו הרבים. תרגום התסריט הגרוע מכול, ה- pessimus, לתכנית התמודדות אופרטיבית היא הוא אמצעי טיפולי ממדרגה ראשונה. למעשה, קל יותר לעבוד איתה מאשר עם מטופל השוגה באשליות.

המקראה של צ'אנג, תוצר-נגד של אותה תרבות אמריקנית המחייבת 'חשיבה חיובית', נותנת לגיטימציה מדעית וטיפולית כאחד לקיומה של הפסימיות, מבלי שברירת המחדל שלנו הן כציבור הרחב והן כציבור המטפלים תהייה לחייב את הפסימיסט "'להמיר את דתו'". התסריט הגרוע ביותר נתפס, בעיקר במאמרה של ג'ולי נורם, כתכנית המגבירה את סיכויי ההצלחה. כמובן, שבגלל הרגשות הנלווים לפסימיות ירגיש הפסימיסט תמיד יותר רע מן האופטימיסט, אך אין פירושו של דבר חידלון וחוסר-אונים, אלא לעיתים קרובות, אם הוא מנוצל נכון, יכול הפסימיזם להיות מנוף מוטיבציוני ומעשי לנקיטת הצעדים המציאותיים ביותר במציאות לא קלה.

ביבליוגרפיה

פרויד, זיגמונד (1930) תרבות בלא נחת. מתוך 'כתבי זיגמונד פרויד, כרך חמישי'. תל-אביב: הוצאת 'דביר', 1968.

רביקוביץ, דליה (2006) 'מים רבים'. תל-אביב: הוצאת 'הקיבוץ המאוחד'.

Bailey, J. (1988). Pessimism. New York: Routledge.

Beck, A. T. (1974). Depressive neurosis. In S. Arieti (Ed.), American handbook of psychiatry: Vol. 3 (2^nd ed., pp. 61-90). New York: Basic Books.

Chang, E. C. (2001). Optimism and pessimism: Implications for theory, research, and practice. Washington, DC: American Psychological Association.

Cummins, R. A., & Nistico, H. (2002). Maintaining life satisfaction: The role of positive cognitive bias. Journal of Happiness Studies, 3, 37-69

Dobson, K., & Franche, R. L. (1989), Aconceptual and empirical review of the depressive realism hypothesis. Canadian Journal of Behavioral Science, 21, 419-433.

Held, B. (1999). Stop smiling – start kvetching: A5-step guide to creative complaining. Brunswick, Main: Audenreed Press.

Knee, C. R., & Zuckerman, M. (1998). A non-defensive personality: Autonomy and control as moderators of defensive coping and self-handicapping. Journal of Research in Personality, 32, 115-130.

Langer, E. J. (1982). The illusion of control. In Kahneman D., Slovic P., & Tversky, A. (Eds.). Judgment under uncertainty: Heuristics and biases. New York: Cambridge University Press.

Norem, J. J. (2001). The positive power of negative thinking. Cambridge, MA: Basice Books.

Taylor, S. E., & Armor, D. A. (1996). Positive illusions and coping with adversity. Journal of Personality, 64, 873-898.

Taylor, S. E., Brown, J. D. (1988). Illusion and well-being: A social psychological perspective on mental health. Psychological Bulletin, 103, 193-210.

Zuckerman, M., Knee, C. R., Kieffer, S. C., Rawsthorne, L., & Bruce, L. M. (1996). Beliefs in realistic and unrealistic control: Assessment and implications. Journal of Personality, 64